סיפור קצר בהמשכים - אחרית דבר

אמנם את הטלפון "שלי" בסופו של דבר זרקתי, אבל מהרגע שהוא נזרק, התחרטתי, ודמיינתי איך אני מוצא טלפון ציבורי "חדש", והפעם לא מוותר עליו, לא משנה מה אח שלי יגיד.
בכל פעם הייתי מציץ בטלפון כזה או אחר, אבל כבר היה קשה מאד למצוא טלפון אמיתי - ירוק/כחול, מברזל, עם חוגה... כל הטלפונים כבר היו עם לחצנים, וכבר רובם הוחלפו לטלפונים הציבוריים ה"אחרונים", הכתומים עם הטלכרט.
---
אחרי י"ב התנדבתי לשנת שירות של גרעין אחים, ששיאו היה הדרכה בקורס המד"צים, השנה הראשונה של התנועה ב"נווה הדסה". הקורס מתחיל בראשון, והצוות הגיע עוד קודם, ביום שישי, לארגן הכל ולהתכונן לעשרה ימים מפרכים ומהנים.
מכוון שזו פעם ראשונה במקום, יצאתי עם ניבצ'ה לסיבוב היכרות - איפה החמ"ל, איפה חדר האוכל, איפה המועדון - והכל פתוח, וריק מאדם...
עד למחסן האחורי של המועדון הגענו - ושם, על הרצפה, כאילו חיכה לי שנים - שוכב לו טלפון יפייפה, כזה כחול/ירוק, עם חוגה - הטלפון שלי!!!
---
"אתה יודע, ניבצ'ה, היה לי פעם טלפון כזה בחדר!"
זהו, בזה זה הסתכם.
הראש שלי היה מלא ב"מתומנים" (כי ככה קראנו ל"משבצות" של הקורס. לא, המונח לא שרד אותנו בתנועה...), בלהכין צ'ופרים (אדייק - בלשכנע את בנות הקומונה להכין בשבילי צ'ופרים...), ובלהבין איך רעות ואני ממשיכים להחביא מכל התנועה את העובדה שאנחנו זוג כבר כמה חודשים...
פשוט ויתרתי על הרעיון. עוד שיחקתי במחשבה לחזור אחרי הקורס ו"לאמץ" אותו, אבל אחרי הקורס בא המחנה, ואחרי המחנה עוד איזו פעילות, ואחר כך ברחנו כל הקומונה ביחד לסיני...
שנה אחר כך, אני כבר בצבא, אבל מקמבן חופשה מיוחדת כדי להדריך "מתקדמים" בקורס, וכמובן שאני חוזר למחסן ההוא, לגלות שהטלפון היה ואיננו.
---
ה"מוסר" של אמא שלי, הגמיש משהו, שמסתיים ברעיון שמותר לעשות שטויות, אבל אסור להיתפס. ואם להיתפס - אז חשוב לדעת מראש מי יתפוס אותך, המשיך ללוות אותי, לפחות ככה אני ראיתי את זה.
---
אחרי שעברנו לנאות הכיכר, התעניינתי בכל מה שנעשה במושב, במטרה להבין את החיים כאן, שמצד אחד דמו מאד לחיים בבוסתן הגליל, אבל מצד שני גם היו שונים מאד.
בבחירות להנהלה של האגודה החקלאית, שנה ומשהו אחרי שהגענו, כבר נבחרתי להנהלה, וחברי ההנהלה בחרו בי ליו"ר האגודה.
פתאום הרגשתי אחריות. פתאום כל דבר שראיתי מסביבי שלא היה "פרפקט" הציק לי. ונורא רציתי לשנות דברים לטובה.
אחת הבעיות היו ההתנגשות של הרצון הזה, עם אותו מוסר שגדלתי עליו...
---
אחרי ההופעה המאה בערך של ברי סחרוף שראיתי, הפעם ב"סולריום" בים המלח, אני חוזר למושב בשתיים בלילה, ורגע לפני שאני נוסע הביתה, משהו משך אותי לבריכה.
הגעתי לשער, ואני רואה בפנים שלושה או ארבעה בני נוער, עם בגדי ים, שיער רטוב, מנגל פתוח, מוזיקה עובדת - חגיגה.
אני: "מה קורה?"
הם: "יש יומולדת אז אנחנו עושים על האש"
כמה שהתעצבנתי. כל כך התעצבנתי.
הרי לא יכולתי להשאיר אותם שם - אי ידיעה זה בסדר. אבל מהרגע שידעתי שהם שם - לא יכולתי להעלים עין.
על מה בעצם כעסתי? הרי לא באתי לעשות להם משהו, רק שהם שמו אותי במצב בו אין לי ברירה אלא להיות ה"רע", ולא ללכת עד שאני מוודא שהם הולכים הביתה, מפזרים את המסיבה.
---
מה סך הכל ביקשתי? מה אמא שלי ביקשה?
אין בעיה, תעשו שטויות, אבל לפחות תעשו מאמץ בסיסי לא להיתפס!
מה, אני לא נכנסתי לבריכה בשמרת באמצע הלילה? לא עשינו רעש עד שהשומר הגיע? אבל ברחנו, כל עוד נפשנו בנו! אותנו לא תפסו!
טוב, אמנם תפסו אותם, אבל לפחות הם ידעו שכל מי שיתפוס אותם לא יעשה כלום...

סיפור קצר בחלקים - גופה מגולגלת בשמיכה

בכל סדרת משטרה או פשע תמיד מספרים איך הפושע חוזר אל זירת הפשע, ותמיד אתה תופס את הראש ושואל "מה לעזאזל הוא חשב לעצמו? הוא לא יודע שיחכו לו שם?"
ואחר כך הפושע מסביר למה הוא היה חייב לחזור אל זירת הפשע, ושבעצם לא הייתה לו ברירה.
אצלנו זה בכלל לא היה ככה.
במקרה שלנו - לא היתה לנו ברירה !
החשש הגדול ביותר היה שמישהו ייטול יוזמה ויתקן את הטלפון - יקדח בחזרה את החורים, ישים דיבלים חדשים, ויתלה אותו מחדש, הפעם עוד יותר חזק.
אבל החשש הגרוע יותר היה - שמישהו אחר יקדים אותנו - וייקח אותו לעצמו !
ובכל זאת, החלטנו לחכות שלושה שבועות בין הורדת הטלפון לבין השלב השני - העברתו לנקודת הסיום, אצלי בעליית הגג.
כל יום אחרי בית הספר מהרתי לרכב "להוציא דואר" ליד הצרכניה, כדי להציץ לוודא שהטלפון לא זז ממקומו. וכל יום חזרתי רגוע.
בכל זאת, לא שהיום קורה המון במושב, אבל המושב בשנות התשעים היה כל כך מנומנם, ודברים לא באמת היו קורים בטווח של מספר שבועות.
---
החשש הבא שלנו היה השומרים - בשער של המושב תמיד ישב השומר, אבל הוא גם היה מנומנם, גם תמיד הסתכל החוצה, וגם מעולם לא יצא לפטרול, ככה שממנו לא חששנו.
בצד השני, היתה הבעיה - הבית שלי היה 100 מטר מהכניסה לכפר הנוער "חופים" , ובכניסה ישבו שומרים - אחד קבוע בשער, מסתכל החוצה לעבר שדרת האקליפטוסים בה אנחנו אמורים לצעוד עם טלפון ציבורי, ועוד שומר עם טנדר, שגם יצא מדי פעם לפטרול בתוך כפר הנוער, וגם מדי פעם יצא לסיבוב במושב. בנוסף, השומרים לא היו מקומיים, זאת אומרת - הם בדיוק לא האנשים שכדאי להיתפס על ידם.
מיד הבנו שלא יהיה חכם פשוט לצעוד על הכביש, ולכן החלטנו ללכת לאורך פסי הרכבת שחוצים את המושב, ולחצות את כל המושב בשדות, ככה שנעבור בעצם את השומרים, ונצא לכביש ממש קרוב לבית שלי. החלטנו לצאת דרך החצר של זמירה. על זמירה אפשר לסמוך שלא משנה מה יקרה - היא תעזור לנו.
גם הפעם קבענו להיפגש באחת בלילה, הפעם בלי כלי משחית. חשבנו שזה יהיה פשוט - רק להרים את הטלפון, ולרוץ לשדות.
גם הפיראט וגם אני לא ממש אנשים קטנים. אבל א' - אז עוד לא גדלנו, וב' - אף אחד אף פעם לא התבלבל לחשוב שאנחנו עושים איזשהו סוג של כושר. בקיצור - שני ציפלונים, והדבר שלא חשבנו עליו זה - עד כמה הדבר הזה כבד!
גם הטלפון עצמו, שהיה בעצם ברזל יצוק, וגם פלטת העץ אליו הוא היה מחובר - וביחד הם שקלו כמו משקולת ענקית. ואת זה היינו צריכים לסחוב ?!?
הסתבכנו, לא מצאנו זוית נוחה, ובסוף סחבנו אותו כמו איזו גוויה, אני מחזיק בידיים והפיראט ברגליים, וככה דידנו דרך השדות, עם הפסקות מנוחה כל כמה מטרים...
---
בסוף הגענו אל הבית שלי, ובקולות רמים העלנו את הטלפון את גרם המדרגות, צעד צעד. גם אם לא הייתי רוצה - אמא שלי קיבלה את ה"הודעה" שחזרתי הביתה.
פרשתי על הרצפה שמיכה, באמצע השכבנו את הגוויה/טלפון, ושנינו בהינו בו בגאווה !
ועכשיו מה ?
התכנית היתה קודם לשחרר את הטלפון מפלטת העץ, אחר כך לפתוח אותו ולנטרל את המנגנון של האסימונים ככה שהוא יעבוד תמיד ללא הגבלה, ולסיום - עם הזריחה - לתלות את הטלפון לראווה על הקיר !
בוא נגיד, שתכניות זה נחמד...
דבר ראשון, כבר היינו מתים מעייפות מכל הסחיבה. לדעתי כבר היה משהו כמו שלוש בבוקר.
ודבר שני, כל כך הסתבכנו עם השחרור של פלטת העץ... כל מה שאני זוכר זה שבשלב מסוים התייאשנו מהנסיונות הפשוטים, ופשוט התחלנו להכות עם פטיש ואיזמל...
---
אני, אם באמצע הלילה אחד הילדים עושה אפצ'י, אני הולך לראות אם הכל בסדר. להורים שלי דפקו עם פטיש ואיזמל מעל הראש בארבע בבוקר ! והם לא קמו לבדוק מה זה הרעש הזה...
אמא שלי, בתור מי שישנה שנת ישרים בזמן שמטר ממנה שופל הרס את הבית של השכנים (כדי לפנות את השטח לקראת בניה של בית חדש), ואבא שלי, שבאופן כללי לא התרגש מכלום, פשוט המשיכו לישון.
חפרנו וחפרנו בתוך העץ, עד שהצלחנו לשחרר את הפלטה, בערך עם הזריחה.
ברגע שהפלטה יצאה, הפירוק של המכשיר עצמו הלך די חלק. פתחנו את הקופסא של האסימונים וגילינו שהיא כמובן היתה ריקה. ואז פרקנו את המכשיר עצמו לחלקים.
---
כנראה שהחיבה הגדולה שלי לסידרה "דקסטר" נעוצה באותו הרגע, בו באמצע החדר שלי פרושה שמיכה, ועליה חלקים חלקים של גווית טלפון מסודרים יפה.
אז גם הבנו שלהמשיך לא נוכל, לקחנו את כל החלקים בצורה מסודרת לפינה בעלית הגג שתמיד תיפקדה כמחסן, וכיסינו את החלקים בשמיכה.
הפיראט הלך הביתה, ואני הלכתי להתוודות מול אמא שלי...
כשהיא התעוררה, סיפרתי לה על הטלפון, וכל מה שהיא אמרה היה משהו כמו "אה, באמת לא הבנתי מה זה כל הרעש הזה בלילה". תכל'ס, מפתיע שהיא אפילו שמעה משהו...
---
עכשיו, כשכבר היינו אחרי זה, פתאום לא מצאנו זמן להתעסק עם הטלפון.
האדרנלין ירד, ואני מדי פעם הסתכלתי על הטלפון, ולא ממש הבנתי מה הקטע. כל ההתלהבות מהרעיון של ישראל נעלמה, והפרקטיקה של לחבר אותו מחדש לא נראתה מעניינת.
אבל ה"גופה" כבר הייתה שם, אין דרך חזרה...
ובכל זאת, לא נגענו בטלפון.
---
אחי הגדול נחמיה גדול ממני ב-16 שנה. עם הפרש גילאים כזה, בשנותי הראשונות הוא היה כמו הורה נוסף שלי, ותמיד הרגיש כלפי אחריות, הרבה יותר לדעתי מ"אח גדול" רגיל. לדוגמא, נחמיה לקח אחריות על כל טיפולי השיניים שלי, והיה נוסע איתי שוב ושוב לרופא השיניים בחיפה - זו ממש הייתה משימה שלו, לא של ההורים שלי בכלל.
אבל באותו הזמן נחמיה כבר לא גר בבית, עבד בתור מכונאי רכב במשטרה - כולל מדי שוטר ותעודת שוטר "אמיתיים"! - והיה מגיע רק מדי פעם לסופי שבוע.
אז פעם אחת נחמיה חזר לסופ"ש, ובין לבין שמע, לדעתי מאמא, את סיפור הטלפון. אני לא יודע מה היה בשיחה ביניהם, אבל אחר כך אולי בפעם הראשונה בחיי, קיבלתי שיחת נזיפה מאחי הבכור, שכללה גם לא מעט אכזבה...
אני גם זוכר שהוא אמר לי במפורש שלא יכול להיות שאח של שוטר יעשה דבר כזה!
טוב, אבל מה עושים???
שוב אמצע הלילה, ושוב כמו גנבים, גלגלנו את גופת הטלפון בתוך השמיכה, סחבנו אותה ממש כמו שרואים בסרטים איך שסוחבים גופה מגולגלת בשטיח, וזרקנו לתא מטען. אחר כך נסענו לצד השני של המושב, כדי שלא יוכלו "לקשר" בינינו לבין הגופה, ורוקנו את תכולת השמיכה לתוך "צפרדע" זבל ירוקה.
עד לרמה של מחיקת טביעות אצבעות לא הגענו...
---
אם תופס אותך שוטר, עדיף שהשוטר יהיה קרוב משפחה...
ואם הוא יכול לעזור לך להעלים ראיות, עוד יותר טוב...
---
מה אני הייתי עושה אם אחד הילדים שלי היה אפילו מתקרב למשהו שכזה?
האם אנחנו כהורים "השתנינו לטובה" יחסית להורים שלנו?
האם הילדים שלי סופגים קצת מהנסיון שאני ספגתי כילד? אנחנו נותנים להם להתלכלך, ליפול, להסתכן - אבל האם אנחנו נותנים להם "על אמת", או מגוננים יותר מדי?
האם ה"סכנות" שההורים שלי נתנו לי לחוות, בין אם ביודעין ובין אם שלא ביודעין, בסופו של דבר הגנו עלי מלעשות דברים מטופשים יותר לאחר מכן?
---
גם סופו של הטלפון היה סוף טוב.
No harm done...
סה"כ זרקתי לפח טלפון שלא עבד, לא?

סיפור קצר בחלקים - "עד הלום"

כחלק ממחלתי שנקראה "רעלת איחוד", התנדבתי להיות נציג המושב במועצת הנוער האזורית. זה לא שהחלפתי מישהו - לא היה לפני נציג. זה גם לא שנבחרתי על ידי מישהו - פשוט החלטתי שאני הנציג, הודעתי לפייביש רכזת האזור (להלן עורכת דין פייביש דהיום...), ודאגתי להגיע לפגישות. האמת, צוות התנועה נתן לנו הרגשה אמיתית שהכל בידיים שלנו, ומה שנרצה לעשות - נצליח, ואנחנו לרוב לקחנו את זה ממש ברצינות. מה שבעיקר היה כיף היו המפגשים של הנציגים פעם בכמה שבועות, כל פעם ביישוב אחר באזור. 

באחת הפעמים נסענו כולנו ליסוד המעלה, להיפגש אצל הותיק מבינינו - ישראל טל בכבודו ובעצמו. לא האלוף טליק, אבל מבחינתי הוא היה קרוב אליו בדרגות. 

בין קשקוש של אחד לשני, איכשהו הגענו לזה שישראל זרק רעיון - "הכי מגניב, אם יהיה לי טלפון ציבורי בבית..." 

---

לפעמים מספיקים משפט אחד או מילה אחת כדי לזרוע רעיון, כזה שלא עוזב אותך, ולאט לאט גדל... 

---

את כתה ט' התחלתי פתאום בתור ילד יחיד בבית. אמנם האחים שלי גדולים ממני בהמון שנים, אבל עד אז הם תמיד היו איכשהו בסביבה. קצת קודם (בטח כמה שנים קודם, אבל הזכרון מתעתע) נחמיה קיבל עבודה במשטרה ועבר למרכז. כשממ טסה לארה"ב, נשארתי "לבד" בבית. ולמרות זאת, החלטתי "לעזוב". 

ההורים שלי שיפצו את הבית, וסיימו לבנות עליית גג, מעין יחידת דיור נפרדת שלמה, עם כניסה נפרדת, מטבחון, מקלחת והכל. הרעיון כנראה היה שיהיה לנחמיה או לממ מקום לעצמם, אבל מכוון שהם כבר לא היו בסביבה, אני החלטתי לאמץ את המקום. זה היה קצת לפני פסח, והודעתי לאמא שלי ש"בפסח אני עולה". היא לא הביעה התנגדות, וכמוטיב חוזר, מבחינתי זה היה אישור למהלך. בחופשה לפני פסח, באחד הימים פשוט לקחתי על מה שהייתי צריך, ו"עברתי דירה" לעליית גג. כשאמא שלי חזרה מהעבודה, היא לא הבינה איפה אני, ואחר כך סיפרה שאמנם אמרתי לה שאעבור, אבל היא לא חשבה שבאמת אעשה את זה, אז לא טרחה להתנגד... 

אז ככה פתאום, בפסח של כתב ט', הפכתי לחצי עצמאי - ההורים לא עלו למעלה, הייתה כניסה חופשית של החבר'ה שלא עברה דרך הבית, ואני הרגשתי חופשי ומאושר. מצד שני, הייתי גם צריך לתפעל את המקום לבד, בעיקר לנקות אותו בעצמי - אבל במקרה שלי זה היה ברור מאליו - מאז שאני זוכר את עצמי הייתי חלק מצוות הניקיון של הבית, אז עכשיו פשוט הוספתי לעצמי משימות... 

---

מבחינת ההורים שלי, כל עוד הם לא צריכים לעלות למעלה, לא היה להם אכפת שאגור שם. הדבר היחיד שהיה לאמא שלי בעייתי זה אי הידיעה אם ומתי אני חוזר הביתה בלילה. בתור מושבניק, בטח טרום החיים הסלולריים של ימינו, באמת שלא יכולתי לדעת מראש איפה אהיה, מה אעשה, ומתי אחזור. כנראה שהיו גם הורים אחרים, כאלה שלא נתנו חופש כזה מוחלט לילדים שלהם, אבל מבחינת ההורים שלי - כל עוד מתישהו חזרתי הביתה, הכל היה בסדר. 

מתוך זה נולד נוהג - לא משנה באיזו שעה הגעתי הביתה, היה אור דולק בחדר של ההורים שלי. אני, בהגיעי, עליתי לעליית הגג תוך רקיעות כמה שיותר חזקות על מדרגות העץ, ואמא שלי בתגובה, הייתה מכבה את האור, כאומרת "שמעתי שחזרת, לילה טוב". 

אחלה סידור... 

אם נדייק, בהתחלה היה סידור אחר - אני הייתי נכנס הביתה, היה אור בחדר שלהם, אני הייתי נכנס, אומר לילה טוב, ואז יוצא ועולה ליחידה. אממה, הם כנראה התרגלו כבר לחיות כמו זוג לבד בבית, ופעם אחת, לדאבוני, נכנסתי כרגיל, רק שהם לא תכננו שמישהו ייכנס באמצע... אני מכחיש שראיתי משהו, אבל מאז כמובן שלא חזרתי להיכנס אליהם לחדר באמצע הלילה... 

---

בקיצור, הקיץ של כיתה ט' הגיע, אני גר לי כרווק בעליית הגג, ובראש הרעיון כבר היה בשל - "איזה מגניב יהיה אם יהיה לי טלפון ציבורי בחדר!" 

במקרה, ממש במקרה, יצא ואני יודע על טלפון ציבורי, יד ראשונה, שיושב שם על קיר הצרכניה, ללא קו, כאילו מחכה לי... 

---

בתור ילד של אמא, תמיד ניסיתי להקשיב לה, אז ההבנה שחשוב "לא להיתפס" הייתה מאד חדה. למרות שלשתף חברים ברעיון היה עלול לחסל אותו מראש, ידעתי שאולי אומץ יש לי, אבל כדאי להוסיף כוח שיעזור לי לתכנן את הפשע המושלם. 

לכם כבר צריך להיות ברור למי לא פניתי ולמי כן...

אתן עוד דוגמא ל"מוסר" - אבא של הפיראט, דורון ז"ל, היווה מקור בלתי נדלה לרעיונות יצירתיים, שלפעמים הילכו על הגבול בין החוקי לבין ה"שווה לנסות, מה כבר יקרה?". למשל, פעם הוא החליט לגדל בחצר של סמי הלוי ארנבות, לבשר. הכלובים היו סוללות ישנות של תרנגולות, אז לפחות בתיאוריה, על פי החוק הם לא גדלו "על אדמת ישראל", ולכן זה היה מותר. במציאות, לדעתי הטריק החזיק מעט מאד זמן. יש גם דוגמאות נוספות, קצת פחות "נחמדות", ונראה לי שהפעם אוותר עליהן. מה שחשוב להבין זה שמבחינת ה"מוסר", לא הייתה כאן בעיה. 

---

כשאתה מעלה רעיון כזה או אחר בפני מישהו, לרוב אפשר להבין מהרגע הראשון אם הוא איתך או לא. אצל הפיראט, היתה לנו תקשורת שכזו - אחד מעלה רעיון "יצירתי" לשני, ולשני פשוט נדלקות העיניים! זה ברור שאתם ביחד בעניין. 

אפשר למנות לא מעט רעיונות כאלה שחלקנו, בין אם זה ללכת באמצע החורף לדוג דגים בים בעזרת נקנקיות בתור פתיונות (מה שהסתיים במדורה עליה הכנו את הנקנקיות עצמן ואכלנו אותן...), או בהחלטה לקחת שאריות של זיקוקי די-נור סיניים פגי תוקף, ולנסות להכין מהם זיקוקים חדשים (מה שהיה ממש קרוב להסתיים במוות או פציעה רצינית של אחד מאיתנו...). בקיצור - הבנתם את הרעיון. הפיראט היה הכתובת הנכונה. 

אז ברגע שסיפרתי לפיראט את הרעיון, ונדלקו לו העיניים כנדרש, הוא ישר אמר "צריך לעשות את זה בשני שלבים, לא בפעם אחת". 

ההנחה הייתה כזו - אם יתפסו אותנו מסתובבים עם טלפון ציבורי באמצע הלילה, טלפון שמי שלא ידע חשב שהוא

היה פעיל עד אותו הלילה - אנחנו נהיה בצרות. אבל אם קודם כל נדאג שהטלפון "ייפול" מהקיר, ויישב במקום בולט כמה ימים, עם חוטים קרועים, כך שברור לכל שהוא לא עובד, ורק כעבור כמה ימים נאסוף אותו - אז במידה וניתפס נוכל להיתמם ולומר ש"ראינו שהטלפון זרוק ואף אחד לא לוקח אותו, אז לקחנו" - מה שבעצם מצופה מכל מושבניק שמכבד את עצמו... 

---

שעת הש' הגיעה, קבענו להיפגש באחת בלילה. אני הבאתי מה שנראה לי הגיוני - שני מברגים גדולים, קאטר גדול, פטיש... בעוד הפיראט ישר אמר "אני מביא לום!". עד אותו היום אפילו לא ידעתי מה זה לום... 

כמובן שכל הציוד שאני הבאתי היה חסר תועלת, ואנחנו גילינו משהו שלא ציפינו לו - הטלפון לא מחובר ישר לקיר, אלא מחובר היטב ללוח עץ כבד, ולוח העץ מחובר היטב לקיר. אבל לא כל כך היטב... לנתק את הטלפון מהעץ היה בלתי אפשרי, אבל עם מאמץ סביר, הלום שחרר את הטלפון, את לוח העץ, יחד עם הדיבלים שהיו תקועים עמוק בקיר, וכל ה"געשעפט" מצא את עצמו זרוק על הרצפה, בדיוק איפה שתכננו! 

מה שנקרא - "עד הלום" :-) 

---

האם יצליחו הנערים טובי הלב אך השובבים קמעה במשימתם? 

האם הדוברמן של משפחת רגב יתעורר מהרעש וינעץ שיניו (בשנית...)? 

האם "שומרי החוף" יתפסו את הפושעים על חם? 

כל זאת ועוד, בפרק הבא... 

סיפור קצר בחלקים - גוביינא

זה לא שבזמן אמת מישהו מאיתנו התעסק בענייני מוסר, אבל אפשר לומר שהרבה פעמים ההבדלים בינינו הגיעו מההבדלים בתפישת המוסר של ההורים שלנו. את כל זה אני מבין רק בדיעבד, אחרי הרבה שנים.
בני, מהצרכניה, שכבר הזכרתי, היה אחלה, אבל אם נהיה יותר מדויקים, מי שהכינוי שלו מדי פעם/לרוב היה "בני הגנב", לא היה כנראה צדיק גדול. האמת, מעבר להרגל המגונה להחזיר לנו עודף ב"בזוקות", ולמחירים הגבוהים (מה שקיים כמעט בכל מכולת בכל מושב), הוא כנראה היה בסדר גמור. אבל - מבחינת מה מותר ומה אסור, ה"מוסר", אז כנראה שלגנוב מהצרכניה לא היה משהו שהטריד אותנו מאד (אפילו יש פתגם - הגונב מבני הגנב פטור - לא?).
לא שהיו לנו הרבה הזדמנויות. אבל פעם אחת, בדרך למגרש, פתאום קפצו מהשיחים ליד הצרכניה שני חברים (לא נאמר את שמם, כדי שהאפצ' והפיראט לא יכעסו...), וסיפרו לי ש"שי מצא שמהחלון הצדדי הקטן, אם מכניסים את היד, אפשר להוציא דברים...". כאמור, רוב הזמן הצרכניה הייתה סגורה, אז בעצם מה שהיה צריך לעשות זה להיכנס אליה כשהיא פתוחה, להזיז דברים כך שיהיו על המדף הנכון ליד החלון, ואחר כך לבוא אחר הצהריים, ופשוט לשלוח יד...
אני לא סגור למה בעצם לא הצטרפתי לעניין. יכול להיות שבאמת מיהרתי לאנשהו (מה שנשמע לי מוזר), יכול להיות שלא חשבתי שיהיה משהו "שווה סחיבה", ויכול להיות (גם נשמע לי מוזר) שבכל זאת הסוג הזה של הגניבה חצה אצלי איזה קו בין המותר לאסור.
(וואו, זה סיפור ארוך בשביל נקודה קטנה שאני רוצה להגיד...)
בכל מקרה, אני ויתרתי, והשלושה המשיכו בתכניתם.
דולב, או בשמו המדויק דובל, היה "כנראה" בן להורים עם עקרונות מוסר קצת יותר "קשיחים" משלי, וכשהוא שמע שהם גונבים, הוא "הלשין" עליהם. אני לא סגור אם הוא סיפר לבני, או להורים, אבל שני הגנבים הועמדו על מקומם, ונאלצו לשלם את חובם לחברה בעבודה אצל בני.
האמת, אני לא חושב שמישהו אפילו התעצבן על דובל (או לפחות אני לא זוכר את זה...), וסך הכל כל האירוע היה סביר - נבדקו גבולות, סומן קו אדום, האשמים נענשו - אבל גם לא עורב אף גורם חיצוני. No harm done...
כמו שאמא שלי אמרה - חשוב גם לדעת על ידי מי להיתפס...

אבל האם כל האשמים נענשו? כאן אנחנו חוזרים למוסר של ההורים... גם אמא של שי, זה שיזם והוביל את כל העניין, קיבלה טלפון, והוסבר לה שעליו להצטרף ולשלם את חובו בעבודה אצל בני. רק שהתשובה שלה הייתה "הבן שלי לא יעבוד אצל בני!". בוא נאמר שיש לה קול ייחודי, וכל מי שמכיר יכול לדמיין אותו ולהבין שמדובר בסוף פסוק. גם זה לכשעצמו, סוג של מוסר.
---
בשביל מה סיפרתי את כל זה? רק כדי להדגים שעם סיבה מספיק טובה, גם מוסר "קשיח" אפשר לעקם 😀

כל זה קרה שנה או שנתיים לפני כתה ט'. בכתה ט' שניים חשובים לי נעלמו מהסביבה, ועברו לחוף המזרחי של ארה"ב.
ההורים של דובל לקחו את כל המשפחה לגור במרילנד לכמה שנים, וממ אחותי (כן, אין שמות רגילים אצלנו) עברה להוליווד - לא כדי להיות כוכבת קולנוע בהוליווד קליפורניה, אלא כדי לעבוד קודם כל כמזכירה במוסך, ואחר כך כמאבטחת של אל-על בהוליווד, פלורידה.
לא היה אז אינטרנט, ובטח שלא שיחות וידאו או קול זולות. כל מה שהיה זה שיחות בינלאומיות של בזק, במשהו כמו 5 ש"ח לדקה. למשפחה שלי זה אמר שיחה של שתיים-שלוש דקות פעם בכמה שבועות, בה אומרים "היי, הכל בסדר, אוהבים" - וזהו. שיחת טלפון עם חבר מהמושב לא הייתה באה בחשבון בכלל. אפילו לא חשבתי לבקש...
והיו גם מכתבים, אמיתיים כאלה, עם בול, וכתובת מלאה, שלקח להם שבועות להגיע מקצה לקצה. מה שנקרא - לא רלוונטי...
אחותי, שגדולה ממני ב-11 שנה, ממנה "נדבקתי" בנגיף התנועתי, פתאום נעלמה לי בדיוק השנה בה התחלתי להיות מדריך, ובדיוק בשיא גיל ההתבגרות - ברור שהייתי צריך לדבר איתה על המון דברים.
ודובל? הוא שלח מכתב עם עובדה שנשמעה לי פשוט לא הגיונית - ההורים שלו קנו לו מחשב 386 עם מהירות 33 מגה-הרץ! באמת, זה נשמע לי כל כך תלוש מהמציאות - כמו שקונים למישהו כור גרעיני קטן הביתה, סתם כדי שישחק איתו. גם זה הפך את הצורך בשיחה קולית למשהו חשוב ביותר!
---
לפעמים מספיקים משפט אחד או מילה אחת כדי לזרוע רעיון, כזה שלא עוזב אותך, ולאט לאט גדל.
מוטי, הבן דוד הכי גדול שלי, סיפר פעם על פטנט - אם מתקשרים גוביינא מחו"ל לטלפון ציבורי בארץ, כל מה שצריך לעשות זה שמישהו יענה שהוא מוכן לקבל את השיחה - וזהו, השיחה חינם! אפילו לא צריך אסימון אחד! מוטי כמובן לא סיפר את זה לי, וגם לא סיפר את זה בהקשר של ממ, אלא סתם כאנקדוטה. אבל אצלי הרעיון כבר נזרע...

הראשונה הייתה ממ - לא היה קשה לשכנע אותה. בשיחה הקצרה הבאה איתה פשוט אמרתי לה "תתקשרי גוביינא לטלפון 04-981xxxx עוד רבע שעה" ואז קפצתי על האופניים ורכבתי מהר לצרכניה, לחכות לשיחה. חיכיתי, וחיכיתי - ואז הטלפון צלצל!
עניתי
"would you like to get the call from Meira?"
יס!
זה עבד!
ועבד מדהים! לא יודע כמה זמן דיברנו. מי שמכיר את אחותי יודע שיש לה ותמיד היו לה יכולות דיבור. וגם לי לא חסר. וגם - לא היה בכלל בשביל מה למהר... אני לא אגזים אם אומר שהשיחה הייתה לפחות שעה.

עם דובל זה היה קצת יותר מסובך - קודם כל, היינו צריכים לתאם איכשהו. אני לא זוכר איך בכלל. דבר שני - הוא היה צריך כמובן להתייעץ עם ההורים שלו, ולקבל את הסכמתם. באותם ימים (ואולי אפילו עדיין בימינו) גם צדיקים גמורים היו מוכנים להסכים שבזק דופקים את כולם - ואם אפשר לדפוק אותם בחזרה, זה לגיטימי לחלוטין. אפילו ההורים של דובל הסכימו! רק מה, הם לא הסכימו שהוא יטלפן מהבית, כדי שלפחות בצד שלהם יהיה קשה "לעלות" עליו. אז החלטנו שהוא יתקשר מטלפון ציבורי.
גם השיחה עם דובל עבדה בהצלחה! תיאמנו, ודיברנו ודיברנו. אבל במקרה שלו, אחרי שהוא שכנע שבאמת יש לו 386 בבית, ואחרי שהוא עדכן על הנעשה בעולם המשותף שלנו, Star Trek כמובן, כנראה די מיצינו את נושאי השיחה. בכל זאת, שני בנים מתבגרים, אם היינו נפגשים פנים אל פנים השיחה לא הייתה נמשכת יותר מחמש דקות גם ככה...
אבל בכל זאת קבענו גם את השיחה הבאה.
---
פתאום נפתח צוהר לשיחות טראנס-אטלנטיות חינם!
בזמנו זה היה פשוט בלתי נתפס!
לפחות הייתי חכם מספיק כדי לא לשתף את העניין עם יותר מדי אנשים. להורים שלי סיפרתי, ואת חוסר ההתנגדות שלהם ראיתי כהסכמה. ולחלק מהחברים גם סיפרתי, אבל אף אחד מהם לא נראה מתלהב. יכול להיות שהם חשבו "נו, על מה כבר יש לדבר עם מישהו שגר כל כך רחוק?". יכול להיות גם, שכמו שאני ויתרתי על ההשתתפות בגניבה מבני כי זה לא התאים לי "מוסרית", אולי הפעם אני זה שעברתי את הגבול מבחינתם, ולכן הם לא רצו חלק בעניין.
כך או כך, העניין נמשך ונמשך, בעיקר עם ממ, אבל גם לפעמים עם דובל, עד שזה נהיה ממש הרגל. אפילו לא הרגשתי "מחתרתי", אלא סתם מישהו שמדבר בטלפון עם ארצות הברית, ורק במקרה זה בחינם.
---
עד שיום אחד, דובל מתקשר כמו שתכננו.
דובל: "אני חושב שמישהו מקשיב לנו"
אני חשבתי שבטח מישהו עומד ליד תא הטלפון שלו...
אבל אז: "who are you speaking with?"
אמר איזה קול נוסף...
יש מישהו נוסף על הקו!
וגם מתחיל לשאול שאלות! באנגלית!
מסתבר שדובל ואני עשינו בו זמנית את אותו הדבר - ניתקנו את הטלפון מיד, וברחנו הביתה! זו הייתה רכיבת אופניים מהמהירות בעולם, לפחות בעולם שלי...
בדמיונות שלי היה שם צוות חוקרים, שישב מול הטלפונים הציבוריים במושב ובמרילנד 24/7 עם מצלמות טלסקופיות ענקיות, ורק חיכה לתפוס את שני הפושעים על חם!
הלך עלינו!
---
את התמונות שצילם צוות החקירה לא ראיתי עד היום, אבל כמו כל פושע, כמה ימים אחרי השיחה האחרונה חזרתי לזירת הפשע, וגיליתי שמכשיר הטלפון נשאר במקומו, אבל הקו שלו מנותק...
---
בהסתכלות אחורה, מעניין להבין מה גרם לדובל, ולהורים שלו להתגמש ככה. האם זה המרחק? הצורך לאפשר לבן שלהם קשר עם החברים שנשארו במושב? ואולי באמת דווקא ה"מוסר" מול "בזק הגנבים" היה גמיש רק כי "הגונב מגנב פטור"? לא יודע...
מה שאני כן יודע זה שבגדול לי נראה שגם במקרה הזה הכל עבר בשלום - לא נתפסנו, לא נענשנו, ולא שילמנו מעולם על השיחות.
No harm done...
למעט טלפון ציבורי אחד, שהפסיק לעבוד לנצח...