שישי בבוקר, אני מוצא את עצמי קם בחמש כדי להצליח לקחת אוטובוס מטורונטו לבופאלו, שם שכרנו רכב, כדי לחסוך כמה (מאות) שקלים.
האמת, פשוט להיות ער כל כך מוקדם אם בעצם אתה בג'טלג, ובמיוחד אם הבנות שלך בג'טלג. עמית ונעם קמו לדעתי בשלוש ומאז רעות מעסיקה אותן.
כיף לחשוב שזהו, הגענו. הפרויקט של להטיס את המשפחה הלא קטנה שלנו עבר בהצלחה. הוא התחיל לפני יותר משבוע, כשרעות התחילה לארוז. ערב לפני הטיסה הבנות נשלחו עם סבתא לצורן, כרמל נשארה איתי, ורעות, אחרי שבילתה בעוד ישיבת הנהלה ארוכה ומתישה, חזרה בערך בתשע וחצי והמשיכה באריזות. רק באחת עשרה וחצי יצאנו לדרך - וכשהגענו רעות המשיכה באריזות יחד עם ענבר עד ארבע בבוקר...
(בלי למצמץ, וטס חלף לו שבוע מתוך החופש שלנו, ואני ממשיך לכתוב)
לא זוכר מתי, אבל מוקדם בבוקר מבחינתי, התעוררנו כולנו, התארגנו, העמסנו את כל התיקים, ויצאנו לדרך לבן גוריון. דודה ענבר וכרמל איתי, וג'ויס רעות והבנות הגדולות ברכב השני. קיבלנו ליווי צמוד מהמלוות ממש עד המעבר לתוך הדיוטי-פרי, ובזכות הארגון המדויק של רעות, גם לא נסחבנו עם יותר מדי ציוד - בהתחלה "איימתי" על רעות שצריך להסתפק רק בשתי מזוודות, אבל בסופו של דבר רעות הצליחה לארוז כמה שיותר בכמה שפחות, ובצורה כזו שאחרי ששלחנו את התיקים - נשארנו עם כרמל על מנשא, תיק גב לכל אחד (כולל הבנות), וטרולי מתגלגל אחרינו - בדיוק המקסימום הסביר.
לא היו תורים בכלל, ורעות ישר אמרה "איזה כיף, בוא ניסע תמיד אוף-סיזן" - אני כמובן הייתי סקפטי, אבל שמחתי להיווכח אחרת. השיא היה התגלית - המטוס לא מלא, או יותר נכון - חצי ריק !
טיסה של 12 שעות עם שלוש בנות זה אתגר לא קטן, אבל אם מתכוננים כמו שצריך, מביאים מכל הבא ליד, ומשתלטים גם על שורת כסאות נוספת (שבשלב מסוים הופכת להיות גם אוהל) - הכל נהיה פשוט יותר.
משהו מיוחד מהטיסה ? על המפגש עם הדיילת כבר סיפרתי, על שורת הכסאות הנוספת שלנו גם, אז כל מה שנשאר לציין זה כמה הבנות שלנו מדהימות, יודעות לקלוט סיטואציות ולהתאים עצמן אליהן, ולהיות סבלניות כשצריך. אפילו כרמל תפסה בעלות על ה"בסנט" וחרפה כמעט כל הטיסה (או לפחות כל הזמן שאני הייתי ער).
נחתנו ישירות בטורונטו, היינו צריכים לנער את הבנות כדי שיירדו מהמטוס (אחרונות כמובן, אבל מה זה משנה), ואחרי איסוף התיקים פגשנו את גורד מוכן ומזומן להעמיס בנות או תיקים לדרך הביתה. יוסי הגיע קצת אחר כך, וצ'יקצ'ק דהרנו הביתה, שם פגשנו את סטייסי, אתי, ושאר הטסטסים.
וזה מחזיר אותי לנסיעה שלי לבופאלו - מעבר לצורך לקום מוקדם, הנסיעה באוטובוס עברה חלק, מעבר הגבול לארה"ב היה חלק (למרות שהייתי ראשון בתור ויצאתי מהבדיקה אחרון - בכל זאת אני מזרח-תיכוני עם שיער ארוך - לפחות בהמלצת סטייסי זכרתי לנעול נעליים ולא ניסיתי לעבור יחף...). הרכב השכור חיכה לנו כמו שצריך, ונהניתי לנסוע באיזי בדודג' הלבן הענק כל הדרך לטורונטו.
סוף השבוע הראשון שלנו עבר בגן עדן בשם Birch Grove, הקוטג' של משפחת קירש על אגם שלוש שעות צפונה מטורונטו. זו הפעם השניה שלנו שם - לפני שנתיים בילינו שם 10 ימים נהדרים עם ה-Lebows ועם עמית בת שלוש ונעם שרק התחילה לנסות ללכת - וגם הפעם נמסתי לנוכח המקום.
הגענו בשישי בלילה, וישר הלכנו לישון. למחרת קמנו באיזי, ויצאנו לטיול רגלי ברחבי היער המדהים, כשסביבנו מתחילה השלכת שצובעת את צמרות העצים בצבעי צהוב ואדום מדהימים. יום באיזי כמו שצריך, כולל אלף משחקים ברחבי הממלכה, רביצה על גדות האגם ומשחקים במים, ומה לא.
למרות הכל, עמית לא ממש עברה את הטיסה והג'טלג בקלות, וסבלה מכאבי בטן. בראשון בבוקר בשש היא כבר קמה, ואני ירדתי איתה לנסות למצוא לה מה לאכול שירגיע לה את הבטן. את הטוסטים שהכנתי לה היא הצליחה תוך עשר דקות להקיא במלואם, אבל היה לה מספיק כוח כדי בכל זאת לנצל את השעה המדהימה, ולצאת איתי לראות את הזריחה על האגם.
אם כבר על האגם - למה לא על המים ? לבשנו חליפות הצלה, פתחנו את דלתות בית הסירות, ויצאנו לשייט של שש בבוקר בסירת קאנו. פשוט מדהים, טבע שקיים במעט מאד מקומות בעולם, לדעתי. את השייט ליווה בונה (אתם יודעים, Beaver), שכשעצבנו אותו נתן מכה בזנב על המים, וצלל. נהדר.
עמית לא זוכרת, אבל על אותה סירה, לפני שנתיים, כבר לקחתי אותה לסיבוב. אז גם הבאתי ממתקים כדי לאכול על הסירה. הפעם אין על מה לדבר - היא קודם היתה צריכה לסיים את ענייני הבטן...
על החוויות בקוטג' אני יכול לספר ולספר. הקירבה מצד אחד לטבע המדהים הזה, ומצד שני מגורים בתנאים של מלון חמישה כוכבים ומעלה - זה פשוט משהו לא נתפס. בסיכומו של דבר, אם יש משהו בעולם שגורם לי לרצות שיהיה לי הרבה (הרבה) כסף - זה רצון לחיות במקום כזה. אולי זה יקרה, ואולי רק בגלגול הבא...
חזרנו ביום ראשון לטורונטו, אחרי שעבדנו כמה שעות בכדי להחזיר את הקוטג' לקדמותו (הוא הרי לא יתנקה מעצמו, או ליתר דיוק - המנקים פשוט לא אמורים להגיע השבוע...) היישר לבית של סטייסי וגורד לארוחת סושי מעולה. אחלה סיום לסוף שבוע.
כל יום בשבוע איימו שהולך לרדת גשם, אבל רוב הימים היה מזג אוויר נהדר - אולי לא שמשי, אבל כמעט בלי גשם, וטמפרטורות של חולצה קצרה פלוס. בילינו עם משפחת טסטסה ובלעדיה בגני השעשועים בסביבה הקרובה והרחוקה, בבריכת השחיה הקרובה (שם הקנדים המרובעים לא ממש נתנו לנו ליהנות. בכל זאת, לא כל מקום בעולם זה כמו הבריכה בנאות הכיכר), וכמובן - התכוננו לראש שנה.
בין לבין נעם היפה הספיקה לעשות נחיתת אונס על הפנים על המדרכה שבחצר. אורי עמית והיא התאמנו בקפיצות מהמדרגות, ולמרות ש"אפילו" אורי לא העז לקפוץ מהעליונה, היא רצתה לחקות את אחותה הגדולה, רק שבמקום לנחות בתחתית היא נחתה על הקצה של המדרגה התחתונה, ואפילו לא הספיקה לשלוח ידיים קדימה לפני שהמצח והאף שלה פגשו את המדרכה. במזל, לא נפגעו לה לא השיניים ולא שום דבר רציני - ובכל זאת, מאז היא מסתובבת עם פצע/שטף דם על כל האף. אחלה מזכרת, בתקווה שתיעלם בלי כל צלקת. לשמחתנו זה לא מנע ממנה עוד באותו אחר הצהריים להתאפס ולצאת שוב לגן השעשועים לשחק.
ועוד מסיפורי נעם - היא פיתחה רומן עם סטייסי. בעוד שכרמל התינוקת מחייכת וצוחקת לכל עבר, ואת עמית אפשר "לקנות" בקלות - סטייסי לא מצליחה להבקיע את החומה שקוראים לה נעם. באחד הלילות נעם התעוררה בבכי נוראי, וכשרעות ניסתה להבין על מה ולמה, היא סיפרה בקול דומע "סטייסי גנבה לי את העוגיות...". כמובן שסטייסי לא היתה מוכנה "לסבול" השמצות שכאלו, וכשהיא, אסתל ואמא רעות חזרו מ-costco, נעם קיבלה במתנה את קופסת העוגיות הגדולה ביותר שסטייסי יכולה היתה למצוא. זה הספיק כמובן לשתי דקות וחצי בערך...
את ערב החג הראשון בילינו עם טסטסה בבית, יחד עם אורחים שלהם, והיתה ארוחת חג נהדרת. את הגפילטע-פיש, או כל דג אחר, החליף דולפין גומי, אבל כל השאר היה (כמעט) לפי ההלכה. הבוקר, א' ראש השנה, בילינו בגן שעשועים נהדר, שלידו הסתבר שהפכו אולם כדורסל לבית כנסת, ורצנו לנסות ולשמוע את תקיעת השופר (לא ממש בהצלחה).
את ערב החג השני בילינו עם המשפחה של לוליטה ונפתלי, בבית המדהים של הבת שלהם מיכל, ובעיקר עם כל המשחקים האפשריים של ארבעת ילדיהם. קשה לתאר את הבית הזה בקלות - מתחרה טוב לכל בית בהרצליה פיתוח בלי בעיה. המרתף שלהם, בערך בגודל של 200 מטר מרובע, מכיל כל משחק אפשרי, וגם עם עשרה ילדים למטה הרגיש כאילו יש בו מקום ללא הגבלה. עמית בעיקר נהנתה משולחן ההוקי-אוויר בגודל מלא שיש שם, למרות שה"גדולים" ניפנפו אותה משם די מהר. אני מאד שמח בשביל מיכל ובעלה מארק, היא עורכת דין והוא פסיכולוג, שלפי הסיפורים לפחות בנו את האימפריה הזו בשתי ידיהם (ארבעת ידיהם, אני יודע...). הלוואי על כולנו.
זהו, טס לו השבוע הראשון. כל יום שעובר מקדם אותנו חזרה הביתה, אבל לשמחתנו יש עוד די זמן ליהנות כמו שצריך.
מחר על הבוקר אנחנו יוצאים שוב צפונה לעבר הקוטג', הפעם גם עם משפחת טסטסה, לעוד סופשבוע רגוע בגן העדן...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה