* על השם של הסיפור: דיניץ.
יש לי משהו לספר לכם. כולם כאן ?
כמה ימים לפני ראש השנה קיבלתי טלפון מוזר ממספר טלפון שהראה "לא ידוע".
"שלום, זה ישי ענבר ?"
"כן"
"אתה לא מכיר אותי, אני קרוב משפחה שלך מצד שאתם לא מכירים. קוראים לי כרמל ענבר".
הראש שלי ברגע אחד התפוצץ. כרמל בת שלוש וקצת, מה זאת אומרת "צד שלא מכירים ?", והשם "ענבר" ? הרי זה שם שאמא ואבא בחרו לעצמם. אין לנו עוד קרובים בשם הזה...
ניסיתי לנשום קצת יותר ברוגע. בסרטים תמיד הגיבור מרגיש מחנק ומשחרר את העניבה, רק שאני בחיים לא לבשתי עניבה, אז אין מה לשחרר.
דיברנו עוד קצת, ניסיתי לדלות עוד פיסות מידע. ניסיתי להפעיל את ההקלטת שיחות בטלפון שלי, אבל כרגיל הצ'יקמוק לא עבד ופחדתי שהשיחה תתנתק. אז העדפתי לוותר.
"מה אתה רוצה ממני ?"
"שום דבר, רק להכיר אתכם".
"אתה יודע שאמא שלי כבר מזמן לא איתנו, הבית נמכר ונמחק כל זכר, ואבא בנהריה וכמעט לא שומעים ממנו ?"
"אני יודע, אני מבקר את זהבה בבוסתן כל שנה, עוד יומיים זה היארצייט"
טוב, אין לי כוח לשטויות, החלטתי. הוא כבר היה מוכן לזה...
"שלחתי לך הוכחות, קצת תמונות מלפני החתימה..."
רציתי לשאול "איזו חתימה ?" אבל פתאום אני שומע את שמוליק נכנס לבית "שושו, מישהו הביא לך איזו חבילה..."
רצתי אליו, פרצתי את הדלת שהוא סגר אחריו, ורצתי לחניה רגע אחרי שאוטו לבן יצא ממנה ופנה לעבר השדות. רצתי אחריו קצת, מתנשף כמו דביל, אבל הוא כבר יצא מהגדר ונתן רייס.
שמוליק בא אחרי, להבין מה הקטע, הטלפון שלי ביד שלו. "הוא אמר שאתה לא צריך להילחץ, ביקש שנעזור לך, ושכולם רוצים שתיפגשו. מי זה היה ?"
ניסיתי לחזור לטלפון, אבל זו היתה שיחה לא מזוהה. ניסיתי לשחזר עם שמוליק מי השאיר את החבילה, אבל מעבר לה שהוא היה לבוש "לא מושבניק" ונסע באאודי לבנה, לא היה לו מושג. אז פתחתי את החבילה.
זו היתה קופסת קרטון קטנה, כמעט מתפוררת, של חברת "שמן" משנות החמישים בערך. מהקופסא קפצו עשרות תמונות בגדלים שונים, שחור/לבן בעיקר אבל גם כמה צבעוניות.
אבא ואמא מתחת לחופה. בום.
אבא ואמא שלי מתחת לחופה ? על חוף הים ? בתמונה ?
כמה פעמים שמענו את הסיפור שסבתא מינה שכנעה אותם ש"לא צריך צלם" ? ושהם התחתנו ברבנות בתל אביב ? מה הקטע ?
אני מנסה לזהות אנשים בתמונה. הנה עמיהוד, הנה סטלה, הנה מישהו שנראה כמו דני פלינט אבל בן 10 נראה לי. אבל מי אלה כל האחרים ?
הראש מסתחרר. עוד ועוד תמונות, כולן או היו אמורות לא להיות קיימות, או שהיו אמורות להישרף בשריפה שהיתה לנו כשהייתי בן שלוש בבית. לפחות זה מה שסיפרו לו.
זכרונות של אירועים שלא קרו, ואם קרו - אז לא ככה. האנשים הם נכונים, התאריכים אם יש נכונים, אבל התפאורה שונה מהזכרונות שסיפרו לי, ובכל תמונה יש איש או שניים שפשוט לא מוכרים לי.
בתחתית הקופסא מצאתי פתק. רואים שזה פתק חדש. "ישי, הכל בסדר. נשמח אם ניפגש מחר בשש בערב ליד תחנת רידינג בתל אביב, ליד הגשר. נתראה, הענברים".
דבר ראשון הרמתי טלפון לאבא. "המנוי אינו זמין". שוין, מאז שנילי החליפה לו את הטלפון לסמארטפון הקו מנותק והוא לא משתמש בו. ניסיתי בבית שלהם - אין תשובה. גם לא אצל נילי.
צילמתי את התמונה של החתונה ושלחתי לדודה גאולה בווטסאפ. לא רציתי לכולם, עוד לא, לא לפני שאבין מה בכלל אני רואה.
התמונה נשלחה, התמונה התקבלה. גאולה מקליד/ה...
ואז צלצל הטלפון. ממנה.
"שושול'ה, תעזוב את זה. בשביל מה לפתוח את זה עכשיו ?"
"בשביל מה ?" צעקתי בקול שכל המושב שמע. וניתקתי.
אחר כך רעות הגיעה מפגישה שהיתה לה. היא מצאה אותי יושב על המיטה, וכל התמונות פזורות מסביבי, ואני ממלמל דברים כמו "רמאים", "לא יכול להיות", "לא מבין את זה". היא רק חיבקה אותי בלי להגיד כלום. מה כבר יש להגיד ?
החלטתי שאין לי כלום להפסיד, ושאני נוסע לפגישה הזו. אבל לבד, ואני גם לא מערב אף אחד אחר במשפחה עד שאני מבין לפחות שאין כאן "טריק".
טוב, לא לבד, עם דיניץ כמובן.
אין קליטה, שוין. סבינה אומת שהוא עם הנירימים שלו במסע עד ערב החג ושהוא גם לא מתקשר.
בצבא הוא יכל להזמין פיצה, ועכשיו עם שתי בנות הוא נעלם לשבוע בלי טלפון ?!?
טוב, אז לבד.
בדרך לתל אביב אני קודח במחשבות, ומחליט לחפש קצה חוט במקום קרוב/רחוק.
דנה אומרת שבכיף, אז אני עוצר אצליהם לארוחת צהריים. במקרה אורי בבית, עדי וכל המשפחה שלה שרק חזרו מארה"ב גם שם, וגם נורית. חשבתי שהיא בלונדון בכלל...
חיבוקים/נשיקות, קצת שאלות על המושב על הילדים, על תמרים. בין ביס לביס אני מסתכל על נורית ואומר "אני נוסע לפגוש את כרמל ענבר והמשפחה שלו. שלנו."
רואים שאף אחד לא מבין על מה אני מדבר.
נורית מבינה. עונה לאט.
"טוב, אולי באמת הגיע הזמן".
אני בהלם, הזמן נעצר. אני לא יודע מה לומר.
"אתה מכיר את אמא שלך. היא החליטה, וכל העולם התיישר. בהתחלה עוד התנגדנו לכל השטות הזו של ענבר איחוד/מאוחד או איך שהיא קראה לזה. אבל היה את החתימה".
והשתתקה.
אני לא יודע מה הקשר, אבל פתאום נפל לי האסימון. נחמיה לא בתמונות. בן כמה הוא היה אמור להיות בחתונה ? בן שלוש !
פשוט קמתי והלכתי, נכנסתי לאוטו ונסעתי לרידינג. חיכיתי שם אולי שעתיים באוטו הסגור, מסתכל תמונה-תמונה.
רבע לשש, אני יוצא והולך לעבר הגשר. תוך כדי הליכה אני רואה מכונית, ועוד מכונית, ועוד אחת, מגיעות וחונות כאילו פינו את כל החניות סביב האוטו שלי רק בשבילם. ועוד אחת, אאודי לבנה.
אני נעמד ומסתכל, הם יוצאים מהאוטו. כמה גברים, שתי נשים, מסתכלים עלי מרחוק, מדברים ביניהם, ואז מתקרבים.
ביניהם אני פתאום רואה מישהו מוכר, ובהבזק של זכרון עף לצבא. "ישי, תעלה למעלה" שניר אומר לי בטריגו, "אתה כאן". טוב, הרחפן הזה בש"ג של הבור בדיוק בגלל שהוא מקבל שמירות כי הוא לא עושה כלום במדור. אני עולה. עובר את הקרוסלה מרים את הראש ורואה כמעט כמו ראי, או "אורה הכפולה".
אז הספקתי לשאול אותו מי הוא, הוא גם היה המום קצת, אמר "דני", הסתובב והלך, כאילו בכלל לא היה צריך להיכנס לבור, ואני נשארתי עם שניר הרחפן עוד כמה דקות עד שפטרתי את זה בצירוף מקרים נדיר.
"דני" מתקרב אלי ראשון. "אז אנחנו בעצם כבר נפגשנו. זוכר ? בכנרית ? אני מאיר...."
אני מצליח ללחוץ לו את היד ואומר "נראה לי ש"דני" כבר היה פחות מבלבל". ניסיתי להוציא חיוך, גם הוא.
הלכנו כולם לאיזה ספסל, התיישבתי, והמבוגר מביניהם התיישב לידי, מחזיק לי את היד. "שלום ישי, או שושו שמעתי שאתה מעדיף. אני כרמל ענבר, קרוב שלך. קצת קשה להסביר...."
ואז התעוררתי. רעות לידי, בעז בלול לידינו.
ועל הרצפה, במיטה ארעית של "אם אסור לי לישון איתכם אז אני אשן לידכם" כרמל האהובה.
רק חלום. צריך לקום ולכתוב אחרת ייעלם. רק חלום.
2:40, ליל כיפור תשע"ה.
לילה טוב
