שמוליק: ״איפה אתם?״
אני: ״על כביש שש״
שמוליק: ״התחילה כאן סופת ברקים מטורפת. לא יורד גשם, אבל כשאתם מגיעים לצין תשימו לב שאין זרימה...״
שוין, רק זה מה שחסר לי. הנסיעות ביום הן מתישות נורא (הנסיעה צפונה בערב החג היתה כזו, ויצאנו ממנה כאילו סיימנו מרתון), אז אנחנו תמיד מעדיפים לנסוע בלילה. ככה כולם ישנים ואני יכול לנהוג בלי הפרעות. רק שהאוטו המעולה שלנו כל כך מתגעגע למוסך, שלמרות שלפני פחות מחודש הוא בילה שם כמה ימים הוא חזר לקרטע, ומציע לנו ולחשבון בנק שלנו לא לבנות עליו לעוד הרבה זמן.
המחשבה על להיתקע עם כל המשפוחה באחת בלילה עם האוטו בירידות - עם סיכוי שנחל צין זורם - לא גורמת לי הנאה גדולה.
עברנו את באר שבע, והמנוע צורח עלי אם אני מנסה לעבור את ה-60 קמ״ש. לפחות זה אומר שיש לי הרבה זמן לנהוג ולהביט במופע ברקים מרהיב מעל הרי מואב.
גם בדרך הלוך תפסה אותנו סופה. קודם כל ברקים, אחר כך רעמים, ואחר כך, ממש כמו בספרים - התחיל מטח גשם חזק. כרמל נבהלה, לפי דעתי זו הפעם הראשונה שהיא בכלל חוותה גשם (בכל זאת, ילדת מדבר), ופורצת בבכי. עמית באה אליה: ״אל תבכי, זו רק חוויה״.
זהו. ניצחון!
זוכרים את שבועות לפני שנתיים בכיכר ? תפסה את כל המושב באמצע מסיבת שבועות סופה משוגעת של רוח גשם ובוץ, משהו שגם זקני נאות לא זוכרים שאי פעם היה. אחרי שכולנו תפסנו מחסה וראינו שחוץ מכמה עצים שנפלו ומתקנים שהתעופפו הכל בסדר, אנחנו ניסינו להסביר לבנות, בעיקר לעמית, שזו ״חוויה״.
״מה חוויה?״ היא התעצבנה אז. ״המסיבה נהרסה!״. אבל לאט לאט הסכימה לקבל שלא כל החוויות הן טובות, אבל הן עדיין חוויות.
בשבילי בתור הורה, העובדה שהבנות מבינות שיש חוויות פחות טובות, שהן לא סוף העולם, ושאפשר ללמוד מהן ולקחת הכל בפרופורציות - זה הנצחון.
הנסיעה חזור זרקה אותי לחוויה משלי...
גיל 7 או 6, חורף בשיאו בבוסתן הגליל. מי שמכיר את בוסתן יודע שבחורף מדובר בביצה אחת גדולה, והבתים הישנים נראים כמו איים בתוך שלולית ענקית. לא פעם קרה שהיינו צריכים להגיע לבית של סבתא בסירה.
בקצה המושב עמד בית שומם, לדעתי היה נטוש הרבה שנים, ומהעיר הגדולה באו הבן-יוספים החדשים ועברו אליו. ושם, בבית הישן בתוך השלולית, גיל חגג יומולדת.
אני לא זוכר הרבה מהיומולדת, כי באמצע באו ממ ודוד איציק לקחת אותי ליומולדת אחרת - מסיבת הפתעה לדודה ציפורה שחוגגת 80.
ולא סתם, אלא בבית של משפחת פלג בכפר יונה.
פיסת זכרון:
אני רוכב על האופניים בשדרה בבוסתן, ופוגש את אלי וחבר שלו עומר עם מברשות ודלי צבע צהוב זוהר.
״מה אתם עושים?״
״אמרו לנו לצבוע מחזירי אור בכל הכביש״
ואז אני רואה שהקורבן הראשון היה הרנו 4 הצהוב ממילא של דוד איציק, שעכשיו היה לו מחזיר אור בצורת ״איציק״ על כל המכסה מנוע...
אני נכנס עם ממ ואיציק לרנו 4, ויוצאים לדרך.
בכלל הייתי אמור לנסוע עם אבא ואמא, אבל הם אמרו שהם יאספו את דודה ציפורה בדרך, ושהם ימכרו לה איזה תירוץ למה נוסעים ולמה עכשיו, ולי היה ברור שאם אני אשב ליד דודה כל הדרך, אין שום סיכוי שאני שומר את המסיבה בסוד. אז ככה מצאתי את עצמי עם ממ ואיציק.
את הדרך אני לא זוכר, כנראה נרדמתי. אני כן זוכר טוב מאד את ״העליה לנתניה״ במחלף. התעוררתי,
אני לבד באוטו,
גשם מטורף,
אני קולט שהאוטו באמצע הכביש.
אני לבד...
ואז, מול האוטו, אני רואה את איציק וממ שרים ורוקדים בגשם, והכתובת ״איציק״ כמו נדלקת על מכסה המנוע עם כל ברק שניצת בשמיים.
״טוב״, אמרתי לעצמי, ״זו חוויה!״, פתחתי את הדלת ויצאתי לרקוד איתם בגשם עד שבאו לחלץ אותנו.
איזו חוויה !
אה, לא.
אורי אונגר תמיד שואל אותי ״תגיד, הבנות שלך, הן קיבלו את הקריזיונריות שלך? הן יודעות לצעוק ולהתעצבן כמוך?״
למזלי לא.
כמובן שפרצתי בצעקות ובכי, שגם באמצע הכביש ואמצע הסופה שמעו למרחוק. ממ ואיציק, שבאמת קיוו שפשוט אשן עד שיחלצו אותנו נאלצו לנסות להרגיע אותי, ללא הועיל. אני זוכר את נסיונות השכנוע, וגם אם הם לא אמרו בדיוק את זה, הם בעצם ניסו להגיד ״זו רק חוויה״.
למסיבה הגענו אחרי ההפתעה כמובן. אני זוכר את דודה יושבת בסלון, וכבר עונדת את התליון שקנו לה, איתו היא היתה עד סוף ימיה.
את הדרך חזרה הביתה עשיתי כמובן עם אמא ואבא, ושייחנקו הרנו 4 והחוויות...
הגענו לצין, למזלי בלי להיתקע ובלי שיטפון, עוד שעה בערך לקח לפרוק את הילדים, את התיקים, ואת כל הקניות שעשו את כל הדרך על הגגון מ״מרכז המזון״ עד החור שלנו.
וזהו, לישון.
לילה טוב,
שושו
אני: ״על כביש שש״
שמוליק: ״התחילה כאן סופת ברקים מטורפת. לא יורד גשם, אבל כשאתם מגיעים לצין תשימו לב שאין זרימה...״
שוין, רק זה מה שחסר לי. הנסיעות ביום הן מתישות נורא (הנסיעה צפונה בערב החג היתה כזו, ויצאנו ממנה כאילו סיימנו מרתון), אז אנחנו תמיד מעדיפים לנסוע בלילה. ככה כולם ישנים ואני יכול לנהוג בלי הפרעות. רק שהאוטו המעולה שלנו כל כך מתגעגע למוסך, שלמרות שלפני פחות מחודש הוא בילה שם כמה ימים הוא חזר לקרטע, ומציע לנו ולחשבון בנק שלנו לא לבנות עליו לעוד הרבה זמן.
המחשבה על להיתקע עם כל המשפוחה באחת בלילה עם האוטו בירידות - עם סיכוי שנחל צין זורם - לא גורמת לי הנאה גדולה.
עברנו את באר שבע, והמנוע צורח עלי אם אני מנסה לעבור את ה-60 קמ״ש. לפחות זה אומר שיש לי הרבה זמן לנהוג ולהביט במופע ברקים מרהיב מעל הרי מואב.
גם בדרך הלוך תפסה אותנו סופה. קודם כל ברקים, אחר כך רעמים, ואחר כך, ממש כמו בספרים - התחיל מטח גשם חזק. כרמל נבהלה, לפי דעתי זו הפעם הראשונה שהיא בכלל חוותה גשם (בכל זאת, ילדת מדבר), ופורצת בבכי. עמית באה אליה: ״אל תבכי, זו רק חוויה״.
זהו. ניצחון!
זוכרים את שבועות לפני שנתיים בכיכר ? תפסה את כל המושב באמצע מסיבת שבועות סופה משוגעת של רוח גשם ובוץ, משהו שגם זקני נאות לא זוכרים שאי פעם היה. אחרי שכולנו תפסנו מחסה וראינו שחוץ מכמה עצים שנפלו ומתקנים שהתעופפו הכל בסדר, אנחנו ניסינו להסביר לבנות, בעיקר לעמית, שזו ״חוויה״.
״מה חוויה?״ היא התעצבנה אז. ״המסיבה נהרסה!״. אבל לאט לאט הסכימה לקבל שלא כל החוויות הן טובות, אבל הן עדיין חוויות.
בשבילי בתור הורה, העובדה שהבנות מבינות שיש חוויות פחות טובות, שהן לא סוף העולם, ושאפשר ללמוד מהן ולקחת הכל בפרופורציות - זה הנצחון.
הנסיעה חזור זרקה אותי לחוויה משלי...
גיל 7 או 6, חורף בשיאו בבוסתן הגליל. מי שמכיר את בוסתן יודע שבחורף מדובר בביצה אחת גדולה, והבתים הישנים נראים כמו איים בתוך שלולית ענקית. לא פעם קרה שהיינו צריכים להגיע לבית של סבתא בסירה.
בקצה המושב עמד בית שומם, לדעתי היה נטוש הרבה שנים, ומהעיר הגדולה באו הבן-יוספים החדשים ועברו אליו. ושם, בבית הישן בתוך השלולית, גיל חגג יומולדת.
אני לא זוכר הרבה מהיומולדת, כי באמצע באו ממ ודוד איציק לקחת אותי ליומולדת אחרת - מסיבת הפתעה לדודה ציפורה שחוגגת 80.
ולא סתם, אלא בבית של משפחת פלג בכפר יונה.
פיסת זכרון:
אני רוכב על האופניים בשדרה בבוסתן, ופוגש את אלי וחבר שלו עומר עם מברשות ודלי צבע צהוב זוהר.
״מה אתם עושים?״
״אמרו לנו לצבוע מחזירי אור בכל הכביש״
ואז אני רואה שהקורבן הראשון היה הרנו 4 הצהוב ממילא של דוד איציק, שעכשיו היה לו מחזיר אור בצורת ״איציק״ על כל המכסה מנוע...
אני נכנס עם ממ ואיציק לרנו 4, ויוצאים לדרך.
בכלל הייתי אמור לנסוע עם אבא ואמא, אבל הם אמרו שהם יאספו את דודה ציפורה בדרך, ושהם ימכרו לה איזה תירוץ למה נוסעים ולמה עכשיו, ולי היה ברור שאם אני אשב ליד דודה כל הדרך, אין שום סיכוי שאני שומר את המסיבה בסוד. אז ככה מצאתי את עצמי עם ממ ואיציק.
את הדרך אני לא זוכר, כנראה נרדמתי. אני כן זוכר טוב מאד את ״העליה לנתניה״ במחלף. התעוררתי,
אני לבד באוטו,
גשם מטורף,
אני קולט שהאוטו באמצע הכביש.
אני לבד...
ואז, מול האוטו, אני רואה את איציק וממ שרים ורוקדים בגשם, והכתובת ״איציק״ כמו נדלקת על מכסה המנוע עם כל ברק שניצת בשמיים.
״טוב״, אמרתי לעצמי, ״זו חוויה!״, פתחתי את הדלת ויצאתי לרקוד איתם בגשם עד שבאו לחלץ אותנו.
איזו חוויה !
אה, לא.
אורי אונגר תמיד שואל אותי ״תגיד, הבנות שלך, הן קיבלו את הקריזיונריות שלך? הן יודעות לצעוק ולהתעצבן כמוך?״
למזלי לא.
כמובן שפרצתי בצעקות ובכי, שגם באמצע הכביש ואמצע הסופה שמעו למרחוק. ממ ואיציק, שבאמת קיוו שפשוט אשן עד שיחלצו אותנו נאלצו לנסות להרגיע אותי, ללא הועיל. אני זוכר את נסיונות השכנוע, וגם אם הם לא אמרו בדיוק את זה, הם בעצם ניסו להגיד ״זו רק חוויה״.
למסיבה הגענו אחרי ההפתעה כמובן. אני זוכר את דודה יושבת בסלון, וכבר עונדת את התליון שקנו לה, איתו היא היתה עד סוף ימיה.
את הדרך חזרה הביתה עשיתי כמובן עם אמא ואבא, ושייחנקו הרנו 4 והחוויות...
הגענו לצין, למזלי בלי להיתקע ובלי שיטפון, עוד שעה בערך לקח לפרוק את הילדים, את התיקים, ואת כל הקניות שעשו את כל הדרך על הגגון מ״מרכז המזון״ עד החור שלנו.
וזהו, לישון.
לילה טוב,
שושו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה