עמית כבר בת שש עוד מעט, נעם בת 4 עוד מעט, וכרמל עוד לא בת שנה.
זה לא יום הזיכרון הראשון שלנו כהורים המלווים את הילדות שלנו ומנסים מצד אחד לא להעמיס עליהן יותר מדי, ומצד שני לתת להן כמה שיותר.
בסופו של דבר, גם אם ננסה לא לבלבל אותן, איך אפשר שלא ? הן שומעות וקולטות כל דבר, ומנסות לעשות בכל זה סדר.
אחת הפעמים הראשונות שנתקלתי בהשפעה של מה שהן לומדות היה לפני כמה שנים כבר, עם עמית בבריכה.
בעוד אנחנו מגיעים לבריכה מגיעים גם שני בני מושב במדים, אומרים שלום ונכנסים פנימה. עמית כל כך מתלהבת מהמדים ונזכרת בפגישה שלהם עם הגן ב"מוצב בית", אז היא רוצה גם ללכת להגיד שלום. אז הלכנו ועמית למדה שצריך להצדיע כדי להגיד שלום...
כשאני רוצה לקחת אותה הביתה והיא לא רוצה, אני רואה שהחבר'ה גם יוצאים, אז אני אומר לה "הנה, תראי, גם החיילים הולכים לאכול ארוחת צהריים". אז עמית אומרת: "אבל איך הם יכולים ? הרי היתה מפולת !"
לך תסביר לה שזה היה מזמן, ושהכל כבר בסדר ואין מה לדאוג...
והיום ? היא כבר בת שש, אנחנו בדרך לאנדרטה לטקס יום הזכרון, ופתאום עמית אומרת לי: "אתה יודע, אם מתקרבים אפשר לראות סכינים ומזלגות...". לקח לי כמה דקות להבין על מה היא מדברת...
עם נעם זה לא נגמר בכמה מילים - לפני כמה ימים לקחנו דואר והיה "ירתה" - "אבא, הוצאתי דואר מהתיבה של סבתא וסבא, כמו התיבה של משה, שבנה במדבר והכניס את כל החיות, שהגיעה יונה עם עלה זית ואמרה שלום שלום של יום העצמאות של מדינת ישראל, ואז הוציאו את החיות. יש לנו סיפור כזה בגן, באמת אבא!".
היום העניין כבר התרחב - במשפט אחד בדרך לטקס היא כללה את הגרמנים, את המצרים, את החיילים האמיצים, את "התקווה שעומדים בה דום בצפירה", והכי חשוב, כששאלתי מה זה יום הזכרון היא ענתה בבטחון:
"זה יום הזיכרון כשזוכרים ללכת עם בתיה ואסף לחוג בין ערביים של האנדרטות לשים פרחים, וגם שתיתי הרבה מים, כי לא רציתי שתכאב לי הבטן".
זו הזדמנות להגיד תודה לאסף מדמוני שמקפיד "להרביץ ציונות" גם בילדי הגן. גם אם אני לא מסכים עם 99.9% מדעותיו הפוליטיות, אני מאד שמח על מה שהוא מלמד ומעריך את ההתלהבות שלו בדברים שהוא מאמין.
וכמובן תודה לבתיה, שיש לה זכויות רבות בחינוך הבנות שלנו "דרך הרגליים".
אגב, כרמל עוד לא אמרה את דעתה על יום הזיכרון, אבל השתתפה במרץ בטקס והקפידה למחוא כפיים ולרקוד תוך כדי (טוב, את זה שלא מוחאים כפיים בטקסים היא תלמד מהר...)
זה לא יום הזיכרון הראשון שלנו כהורים המלווים את הילדות שלנו ומנסים מצד אחד לא להעמיס עליהן יותר מדי, ומצד שני לתת להן כמה שיותר.
בסופו של דבר, גם אם ננסה לא לבלבל אותן, איך אפשר שלא ? הן שומעות וקולטות כל דבר, ומנסות לעשות בכל זה סדר.
אחת הפעמים הראשונות שנתקלתי בהשפעה של מה שהן לומדות היה לפני כמה שנים כבר, עם עמית בבריכה.
בעוד אנחנו מגיעים לבריכה מגיעים גם שני בני מושב במדים, אומרים שלום ונכנסים פנימה. עמית כל כך מתלהבת מהמדים ונזכרת בפגישה שלהם עם הגן ב"מוצב בית", אז היא רוצה גם ללכת להגיד שלום. אז הלכנו ועמית למדה שצריך להצדיע כדי להגיד שלום...
כשאני רוצה לקחת אותה הביתה והיא לא רוצה, אני רואה שהחבר'ה גם יוצאים, אז אני אומר לה "הנה, תראי, גם החיילים הולכים לאכול ארוחת צהריים". אז עמית אומרת: "אבל איך הם יכולים ? הרי היתה מפולת !"
לך תסביר לה שזה היה מזמן, ושהכל כבר בסדר ואין מה לדאוג...
והיום ? היא כבר בת שש, אנחנו בדרך לאנדרטה לטקס יום הזכרון, ופתאום עמית אומרת לי: "אתה יודע, אם מתקרבים אפשר לראות סכינים ומזלגות...". לקח לי כמה דקות להבין על מה היא מדברת...
עם נעם זה לא נגמר בכמה מילים - לפני כמה ימים לקחנו דואר והיה "ירתה" - "אבא, הוצאתי דואר מהתיבה של סבתא וסבא, כמו התיבה של משה, שבנה במדבר והכניס את כל החיות, שהגיעה יונה עם עלה זית ואמרה שלום שלום של יום העצמאות של מדינת ישראל, ואז הוציאו את החיות. יש לנו סיפור כזה בגן, באמת אבא!".
היום העניין כבר התרחב - במשפט אחד בדרך לטקס היא כללה את הגרמנים, את המצרים, את החיילים האמיצים, את "התקווה שעומדים בה דום בצפירה", והכי חשוב, כששאלתי מה זה יום הזכרון היא ענתה בבטחון:
"זה יום הזיכרון כשזוכרים ללכת עם בתיה ואסף לחוג בין ערביים של האנדרטות לשים פרחים, וגם שתיתי הרבה מים, כי לא רציתי שתכאב לי הבטן".
 |
| הנחת זרים באנדרטאות כיכר סדום |
 |
| אסף מדמוני "מרביץ ציונות" |
וכמובן תודה לבתיה, שיש לה זכויות רבות בחינוך הבנות שלנו "דרך הרגליים".
אגב, כרמל עוד לא אמרה את דעתה על יום הזיכרון, אבל השתתפה במרץ בטקס והקפידה למחוא כפיים ולרקוד תוך כדי (טוב, את זה שלא מוחאים כפיים בטקסים היא תלמד מהר...)
לילה טוב,
שושו
