נחזור קצת אחורה

התחלתי לכתוב את זה ממש מזמן, כמה ימים אחרי שחזרתי הביתה.
סופסוף, לכבוד יום ההולדת הראשון !!! שלי, הגיע הזמן לספר את "הסיפור המלא":
אמא ואבא גילו שהם בהריון ממש בשבועות הראשונים של ההריון, בבדיקה שהיתה אמורה להיות הכנה לפני כניסה להריון, למרות שלשניהם היתה הרגשה שזה כבר קורה.
השבועות הראשונים היו מלחיצים קצת, וכל שבועיים הם נסעו לדוקטור מירון בבאר שבע לבדיקה. התרגשות באמת גדולה היתה כשבפעם הראושנה הם שמעו את הדופק שלי. אם אבא באמת יגשים אז הוא יעלה גם את זה לרשת...
ההמשך היה נהדר - אמא לא סבלה יותר מדי מבחילות, רק פה ושם (בכל זאת, יש לה קיבה חזקה, ואבא עוד יספר לי הרבה פעמים איך היא אפילו אכלה כרובית וענבים בלי לשטוף בשוק בוראנסי וכלום לא קרה לה...). והבטן גדלה וגדלה

	אם מנסים לתכנן הריון במקום שאנחנו חיים בו, לא מומלץ לחשוב על טרימסטר שלישי בול בחום המטורף של יולי-אוגוסט, מה שבאמת מוכיח שהתזמון לא היה הדבר החשוב להורים שלי. ועם כל החום מסביב, ועם שתי עבודות בו זמנית ולימודים לתואר שני - אמא החזיקה נהדר (וזו אמא בבגד ים באילת עם הנוער שלה - ב-16/10/2006 - בחודש שמיני !).
From לפני הלידה

תאריך הלידה המתוכנן היה 23/8/2006, ולמרות שהתאריך התקרב, אבא ואמא לא ממש לקחו את זה ברצינות. נראה היה שההריון רק ימשיך וימשיך, אבל למרות זאת עם קצת תחושת אחריות ואפקט ה"קינון" שההורים שמעו עליו מסביב, הם התחילו להתארגן לקראתי - סילקו את שולחן העבודה, העבירו את הקלסרים לבוידעם, צבעו את החדר, ועשו הובלות של ציוד מטסטסה ישירות למחסן של סבא שמוליק. במקביל סבתא ג'ויס כיבסה, קיפלה, מיינה והכינה את הביגוד לקראת בואי

הזהירו את אמא שבהריון הראשון לא יודעים מה זה צירים, עד שלא מרגישים אותם. אז אמא עבדה ועבדה, ניסתה כמה שיותר להספיק לסיים עוד ועוד דברים בעבודה, ונראה היה שבעצם הלידה תלויה יותר בסיום כמה תכניות עסקיות וחוברת הטיפים מאשר בספירה של שבועות וימים. אבל בכל זאת, ביום שלישי, 22/8/2006, בשעה 23:30 בלילה, ממש באמצע עוד טיפ משופץ, אמא הבינה שכאבי הבטן שהיא מרגישה הן כנראה קצת יותר מהרגיל

	נו, אז מכוון שהרעיון היה שאמא ואבא יסעו לדירה של סבא וסבתא בבאר שבע ויחכו שם עד התחזקות הצירים ובואה של אסתל, הם עלו עם התיק המסודר על הרכב, והופלה - לבאר שבע, כשאחריהן מגיעה סבתא, לעזור וללוות.
From לפני הלידה

טוב, אז עד כאן באמת כתבתי ממש מזמן, ובגלל שעבר הרבה זמן בטח יהיו מעתה קצת אי דיוקים, אבל העיקר הכוונה, לא ?
אמא ואבא עלו לאוטו והתחילו לנסוע באמצע הלילה, כשאבא נלחץ מכל צליל שאמא משמיעה, וביחד הם מנסים להחליט האם אפשר להמשיך לנסוע לסורוקה, או אין ברירה וצריך לעצור בדימונה. בדימונה הם החליטו להמשיך, והגיעו לדירה של סבתא, שהיא ממש מרחק הליכה מבית החולים.
אחריהם הגיעה סבתא, וכבר היה ממש אמצע הלילה. הצירים היו כל כמה דקות, וההורים שלי ניסו את כל מה שלימדו אותם (בכל זאת, הם היו אחראיים והלכו יחד עם ההורים של נוב לקורס הכנה ללידה !). בשלב מסוים הם נזכרו שהליכה אמורה לקדם את הלידה, אז שניהם יצאו לרחוב, באמצע הלילה, והתחילו ללכת לכוון בית החולים, כשכל כמה דקות אמא נעצרה, נישענה על אבא ועברה את הציר. בסופו של דבר הפרקטיות של אמא גברה, ובמקום ללכת ברגל חזרנו שלושתינו לדירה - ונסענו באוטו לתוך בית החולים. זה היה לדעתי לפני שש בבוקר.

בבית החולים קיבלו את אמא יפה מאד, את אבא וסבתא השאירו במסדרון, והאחיות התחילו להציץ לי, לראות מתי אני מגיעה. כל הזמן עשו לי "קוקו" וקראו לי, אבל אז החלטתי שאין מה למהר.
מסתבר שאבא ואמא מיהרו יותר מדי, ויכלו להישאר בדירה עוד לא מעט זמן. אבל - אחרי שנכנסים בחודש תשיעי בשלב כה מתקדם לבית החולים - מותר לצאת רק עם תינוק על הידיים ולא בבטן, אז כל מה שנותר זה להמשיך לבלות בבית החולים.
השעות חלפו, כל כמה זמן עשו לי "קוקו", העבירו את אמא מחדר אחד למשנהו, ובחזרה החוצה לחצר, ואמא ואבא טיילו להם על הדשא, נחו על הספסלים, וחיכו שאגיע. צריך לזכור שזה לא מה בכך, כי אמנם לא יצאתי, אבל לחצתי ולחצתי כל הזמן, ועייפתי את אמא מאד.
זהו, מכאן אני לא ממש זוכרת איך הכל הלך. בשלב מסוים אסתל באה והתחילה לעזור לנו מאד. היא הזכירה לנו מה למדנו, שיחקה עם אמא על כדור מתנפח, והזכירה לכולנו לנשום. רופאים באו והלכו, אחיות החליפו משמרות, ואני ואמא עוד מבלות.
ביום חמישי אחרי הצהריים גם אמא וגם אני הבנו שאנחנו מוכנות, עייפות, ולא רוצות להישאר יותר בבית החולים. לקראת הערב אמא ביקשה וקיבלה זריקת אפידורל שהיא מאד מפחידה אבל מאד עוזרת, וסופסוף, אחרי המון שעות מעייפות, הצליחה לישון כמה זמן ברצף. (הזריקה גם גרמה לאמא לרעוד מאד חזק, ובגלל שההורים בכלל לא חשבו על זריקה, הם לא ידעו שזה דבר שכיח, וקצת נבהלו) ואז, כשהיא התעוררה, החלטתי אני שאני באה.
לאסתל לא נתנו להישאר, ורק אבא והמיילדת נשארו איתנו בחדר, כשאומרים לאמא מתי לדחוף, איך לקדם את העניינים, ולאבא אומרים איך לעזור. עכשיו העניינים התקדמו די מהר - הצצתי עם הראש ואמא נגעה בי פעם ראשונה , הוצאתי יד שמאל, ואז פתאום הוצאתי עוד יד שמאל (את זה אבא לא צילם, אבל לא ישכח אף פעם) ואבא והמיילדת קצת נבהלו, אבל המיילדת עזרה לי והעבירה לי את היד לצד הנכון, ואז עוד פוש קטן - והייתי בחוץ !
אמא, שמאד מאד התעייפה, פתאום בבת אחת, כאילו קסם, התעוררה לחלוטין כאילו קמה הרגע משנת לילה טובה, ונאורו פניה. אבא אומר שהיא היתה אז הכי יפה שהוא אי פעם ראה אותה, הכי זוהרת בעולם. וגם אני הייתי זוהרת, יצאתי לאוויר העולם נקיה וחלקה - לא עטופת "יוגורט" כמו שסיפרו לאמא ואבא - ועם מעט מעט שיער - ג'ינג'י !
ישר פניתי לענייני - לציצי של אמא - והתחלתי לינוק, וכמו שעון - לאמא היה חלב. ארוחה ראשונה בחצות הלילה - אולי זו הסיבה שמאז אני לא מפספסת ארוחו לילה - ואם כן אז אני לא מוכנה לישון !
אחר כך שקלו אותי, ואם אני זוכרת טוב הייתי 3.630 קילו, ועטפו אותי וטיפלו בי טוב טוב וגם בחבל הטבור שלי, והובילו את אמא לחדר התאוששות, ואני עליתי למעלה, לבלות עם החבר'ה.
אבא בא איתי, וכשאותי שמו לשיזוף מתחת למנורה, אבא המצחיק ליטף לי את כף הרגל ודמיין שאני אזכור את זה. טוב - אז האמת היא שזכרתי, או כמו שאמא אומרת "סיפרו לך את זה כל כך הרבה פעמים עד שאת חושבת שאת זוכרת". אבא יודע שאני זוכרת את זה - וזה מה שחשוב :-)
בלילה בלילה, עם אמא במחלקה, אחרי שאמא עשתה מקלחת והביאה אותי אליה לחדר, פתאום ההורים גילו שנותר עוד פרט קטן לא סגור - איך קוראים לי ?
לא אזכיר את כל השמות שהועלו באותו הלילה, כי גם אבא ואמא אולי יתנו אותם לאחיי ואחיותיי, ובסוף נבחר השם שלי, שכמובן מהרגע שנתנו לי אותו היה ברור שהוא היה שלי תמיד - עמית זהבה ענבר.

שלכם,
הילדה הגדולה - בת שנה שלמה,
עמית