וואו, כל פעם שאני רק עוצמת עיניים ופותחת - המון זמן עובר.
אני מתכוונת שהמון זמן עבר מאז שכתבתי בפעם האחרונה, וכשאני קוראת מה שכתבתי אני רואה כמה גדלתי...
אבא אומר שאני כבר אומרת הכל, וזה נכון. אולי לא משפטים שלמים, אבל לפעמים נפלט לי איזה משפט שלם אחד או שניים.
בפעם האחרונה כתבתי שעברתי למיטה משלי - אז עכשיו אני כבר יכולה להגיד שאני ממש ילדה גדולה, ישנה רק במיטה שלי (אחרי שאמא התקינה לי מעקה והפסקתי ליפול), ואפילו נרדמת במיטה שלי - לא לפני שמקריאים לי את "בלון" (מעשה בחמישה בלונים) ו"הלו אבא", פעם אמא ופעם אבא. אחרי שמקריאים לי אז אומרים לי לילה טוב, ואני מבקשת לפעמים "נומי נומי" שישירו לי, ואז אומרת "ביי ביי" ונשארת במיטה לבד.
לפעמים אני מופיעה כמה פעמים בסלון כדי לראות שההורים עוד שם, אבל בגדול אני נרדמת לבד וישנה ממש לבד.
לעומת אחותי הגדולה, אני ואוכל מסתדרים לא רע. עלי אבא לא שואל "היא אכלה?" כי הוא יודע את התשובה. והאוכל האהוב עלי - סלק של סבתא !
סבתא כבר לא יכולה לשים את סלט הסלק על השולחן בתחילת הארוחה, אחרת אני לא אוכל כלום ואגמור לכולם את הסלק. אז שמים את כל הדברים האחרים, ורק אחרי שאכלתי כמה דברים אחרים מביאים את הסלק, ואז אני מאד מתרכזת באדום-אדום הזה...
עמית היא אחות גדולה מאד טובה, וכמעט לא מציקה לי. רק לפעמים. אבל ברוב הזמן היא משתפת אותי ומשחקת אותי, ומלמדת אותי לעשות דברים, גם כאלה שאמא ואבא לא אוהבים שהיא מלמדת...
אני מאד אוהבת ללכת לבריכה, ולבלות בבריכה של הקטנים. לא ממש בא לי להיכנס לבריכה של הגדולים בכלל, ובטח לא כשאבא לפעמים דורש שאלבש מצופים. אני את הזמן שלי מעבירה בכיף בין קפיצות פזצטא בבריכה לבין נשנוש כל מאכל שאמא של מישהו פותחת בסביבה. ואחר כך גם גוררת את עמית ואבא לאיילה לקנות קרטיב כמובן.
בשבוע שעבר היה טיול משפחות של המושב, ובעצם זו הסיבה שסופסוף ישבתי לכתוב. ההורים אספו אותנו בחמישי בצהריים לפני שנרדמתי בגן, ויצאנו לדרך צפונה, דרך הבקעה לכוון הסחנה. הדרך עברה בכיף, רק שבאמצע הבקעה אבא עצר לקפה+פיפי, ואנחנו התעוררנו. כהכנה מראש אבא הכין לי את השירים שאני הכי אוהבת - "גלי", "אבא בא סבא בא", ושיר חדש שעמית קוראת לו "כיתה יוד בית" (אלף אוהל בית זה בית...) - אז שמענו אותם ברצף כל המשך הדרך, או כמעט כל הדרך. חמש דקות לפני הסחנה החלטתי שנמאס לי, והקאתי "את נשמתי"...
כמו שאתם מתארים, להקיא זה לא ממש כיף, וזה קורה לי כשאני נוסעת ערה לא פעם. אבא ואמא כבר מתורגלים, אבל אני לא ממש התרגלתי, אז אחרי זה למרות שהגענו לסחנה, שזה בעצם בריכה מאד גדולה, אני ישבתי עם אמא וסבתא, ורק עמית ואבא נכנסו למים, ומאד נהנו.
אחר הצהריים נסענו לניר דוד, ואבא סיפר לנו שכשקראו למקום עוד תל-עמל אז סבתא מינה שלו באה לשם כדי לסקל אבנים. היא סיפרה לו את זה כשהיא באה איתו לטיול עם הכיתה ממש ממש מזמן. אני לא הבנתי למה לא שלחו את מוחמד עם השופל כדי לנקות את האבנים, אבל למה להפריע לסיפורים כאלה ?
הבקתות שהגענו אליהן היו בתוך מקום שהיה פעם מטע תמרים, וסבא אומר שלפי הגובה של העצים שנותרו הוא בטח בן עשרים שנה, או יותר. אנחנו קיבלנו "ביתן" (ככה עמית קראה לו), דודה ענבר דוד ארתור דוד ליאון ונעה קיבלו ביתן משלהם, וסבא וסבתא קיבלו גם אחד, אבל יותר רחוק. וחוצמזה כל המושב כמעט היה בביתנים מסביב, ויכולתי לשחק עם כל החברים ממש בקלות.
כל המקום ממש קרוב לנחל האסי, אז הלכנו לראות אותו ואת הברווזים ששטו עליו. בבוקר גם האכלנו את הדגים מהשאריות של הלחם. היו שם דגים ממש ממש גדולים !
אבא עמית וענבר בילו בנחל האסי על מזרנים ובקיאק, ואני ביליתי המון בבריכה של הקטנים.
כל הטיול היה כיף, אבל אני הכי נהניתי מהקנגרואים שהלכנו לראות ולהאכיל. אני הייתי הרבה יותר אמיצה מעמית, ונתתי לכולם לאכול מהיד שלי ממש.
זה בעיקר מה שאני זוכרת. אם אבא היה כותב הוא בטח היה מזכיר עוד דברים, כמו את החידון שהוא ואמא הכינו למושב, אבל אני כותבת אז אני מחליטה (אז מה אם אומרים שאני עקשנית...).
רוצים לדעת מה עוד קרה ? פשוט תסתכלו בתמונות...
זהו, אחרי הטיול חזרנו בערך לשגרה, שזה אומר שאני כבר לא עושה פרצופים כשאני הולכת לגן בבוקר, ושאני מבלה בכיף בגן, ישנה, אוכלת, וחוזרת לאחר-צהריים בילוי עם עמית, לרוב בבריכה, ובלילה, כמו שסיפרתי, הולכת לישון ממש ממש כמעט כמו גדולה.
אז לילה טוב,
נעמיקו (ככה אלה קוראת לי !)
אני מתכוונת שהמון זמן עבר מאז שכתבתי בפעם האחרונה, וכשאני קוראת מה שכתבתי אני רואה כמה גדלתי...
אבא אומר שאני כבר אומרת הכל, וזה נכון. אולי לא משפטים שלמים, אבל לפעמים נפלט לי איזה משפט שלם אחד או שניים.
בפעם האחרונה כתבתי שעברתי למיטה משלי - אז עכשיו אני כבר יכולה להגיד שאני ממש ילדה גדולה, ישנה רק במיטה שלי (אחרי שאמא התקינה לי מעקה והפסקתי ליפול), ואפילו נרדמת במיטה שלי - לא לפני שמקריאים לי את "בלון" (מעשה בחמישה בלונים) ו"הלו אבא", פעם אמא ופעם אבא. אחרי שמקריאים לי אז אומרים לי לילה טוב, ואני מבקשת לפעמים "נומי נומי" שישירו לי, ואז אומרת "ביי ביי" ונשארת במיטה לבד.
לפעמים אני מופיעה כמה פעמים בסלון כדי לראות שההורים עוד שם, אבל בגדול אני נרדמת לבד וישנה ממש לבד.
 |
| From סלק ונעם |
לעומת אחותי הגדולה, אני ואוכל מסתדרים לא רע. עלי אבא לא שואל "היא אכלה?" כי הוא יודע את התשובה. והאוכל האהוב עלי - סלק של סבתא !
סבתא כבר לא יכולה לשים את סלט הסלק על השולחן בתחילת הארוחה, אחרת אני לא אוכל כלום ואגמור לכולם את הסלק. אז שמים את כל הדברים האחרים, ורק אחרי שאכלתי כמה דברים אחרים מביאים את הסלק, ואז אני מאד מתרכזת באדום-אדום הזה...
עמית היא אחות גדולה מאד טובה, וכמעט לא מציקה לי. רק לפעמים. אבל ברוב הזמן היא משתפת אותי ומשחקת אותי, ומלמדת אותי לעשות דברים, גם כאלה שאמא ואבא לא אוהבים שהיא מלמדת...
 |
| From שישי אצל סבא וסבתא |
 |
| From עמית ונעם |
אני מאד אוהבת ללכת לבריכה, ולבלות בבריכה של הקטנים. לא ממש בא לי להיכנס לבריכה של הגדולים בכלל, ובטח לא כשאבא לפעמים דורש שאלבש מצופים. אני את הזמן שלי מעבירה בכיף בין קפיצות פזצטא בבריכה לבין נשנוש כל מאכל שאמא של מישהו פותחת בסביבה. ואחר כך גם גוררת את עמית ואבא לאיילה לקנות קרטיב כמובן.
בשבוע שעבר היה טיול משפחות של המושב, ובעצם זו הסיבה שסופסוף ישבתי לכתוב. ההורים אספו אותנו בחמישי בצהריים לפני שנרדמתי בגן, ויצאנו לדרך צפונה, דרך הבקעה לכוון הסחנה. הדרך עברה בכיף, רק שבאמצע הבקעה אבא עצר לקפה+פיפי, ואנחנו התעוררנו. כהכנה מראש אבא הכין לי את השירים שאני הכי אוהבת - "גלי", "אבא בא סבא בא", ושיר חדש שעמית קוראת לו "כיתה יוד בית" (אלף אוהל בית זה בית...) - אז שמענו אותם ברצף כל המשך הדרך, או כמעט כל הדרך. חמש דקות לפני הסחנה החלטתי שנמאס לי, והקאתי "את נשמתי"...
כמו שאתם מתארים, להקיא זה לא ממש כיף, וזה קורה לי כשאני נוסעת ערה לא פעם. אבא ואמא כבר מתורגלים, אבל אני לא ממש התרגלתי, אז אחרי זה למרות שהגענו לסחנה, שזה בעצם בריכה מאד גדולה, אני ישבתי עם אמא וסבתא, ורק עמית ואבא נכנסו למים, ומאד נהנו.
אחר הצהריים נסענו לניר דוד, ואבא סיפר לנו שכשקראו למקום עוד תל-עמל אז סבתא מינה שלו באה לשם כדי לסקל אבנים. היא סיפרה לו את זה כשהיא באה איתו לטיול עם הכיתה ממש ממש מזמן. אני לא הבנתי למה לא שלחו את מוחמד עם השופל כדי לנקות את האבנים, אבל למה להפריע לסיפורים כאלה ?
הבקתות שהגענו אליהן היו בתוך מקום שהיה פעם מטע תמרים, וסבא אומר שלפי הגובה של העצים שנותרו הוא בטח בן עשרים שנה, או יותר. אנחנו קיבלנו "ביתן" (ככה עמית קראה לו), דודה ענבר דוד ארתור דוד ליאון ונעה קיבלו ביתן משלהם, וסבא וסבתא קיבלו גם אחד, אבל יותר רחוק. וחוצמזה כל המושב כמעט היה בביתנים מסביב, ויכולתי לשחק עם כל החברים ממש בקלות.
כל המקום ממש קרוב לנחל האסי, אז הלכנו לראות אותו ואת הברווזים ששטו עליו. בבוקר גם האכלנו את הדגים מהשאריות של הלחם. היו שם דגים ממש ממש גדולים !
אבא עמית וענבר בילו בנחל האסי על מזרנים ובקיאק, ואני ביליתי המון בבריכה של הקטנים.
כל הטיול היה כיף, אבל אני הכי נהניתי מהקנגרואים שהלכנו לראות ולהאכיל. אני הייתי הרבה יותר אמיצה מעמית, ונתתי לכולם לאכול מהיד שלי ממש.
זה בעיקר מה שאני זוכרת. אם אבא היה כותב הוא בטח היה מזכיר עוד דברים, כמו את החידון שהוא ואמא הכינו למושב, אבל אני כותבת אז אני מחליטה (אז מה אם אומרים שאני עקשנית...).
רוצים לדעת מה עוד קרה ? פשוט תסתכלו בתמונות...
זהו, אחרי הטיול חזרנו בערך לשגרה, שזה אומר שאני כבר לא עושה פרצופים כשאני הולכת לגן בבוקר, ושאני מבלה בכיף בגן, ישנה, אוכלת, וחוזרת לאחר-צהריים בילוי עם עמית, לרוב בבריכה, ובלילה, כמו שסיפרתי, הולכת לישון ממש ממש כמעט כמו גדולה.
אז לילה טוב,
נעמיקו (ככה אלה קוראת לי !)
4 תגובות:
נועמיקו זה המצאה שלי אני מבקשת...
את פותחת מאבק על זכויות יוצרים ?
נטע צבר טוענת שהיא קוראת ככה לנעם, וממנה אלה קיבלה את זה...
בכל מקרה, אם זו את או נטע זה לא משנה, כשאלה קוראת לה ככה זה הכי חמוד
כל מה שהבנות עושות או אומרות זה יולתר חמוד...:)
כל מה שהבנות אומרות או עושות יותר חמוד... :)
הוסף רשומת תגובה