ימים כאלה עוברים עלי מדי פעם, אבל רוב הפעמים קשה לעצור ולזכור כל פרט, ומעבר לחוויה הפרטים נעלמים, ורק התחושה הטובה נשארת.
הפעם החלטתי שהגיע הזמן לרשום.
אז היום היה יום שישי "רגיל" – יום הולדת בגן של נעם לאימרי, יום הולדת בגן של עמית לאלון. עמית בלילה התגנבה למיטה שלנו, להתכרבל עם אמא, ולמרות הנסיון להחזיר אותה למיטה שלה, תוך כמה דקות היא כבר היתה אצלינו בחזרה – בלי רעש, יורדת בשקט מהמיטה שלה, ונדחקת בין אמא והשמיכה...
בשש וקצת כבר נמאס לה, והיא הלכה לסלון, תוך כדי שהיא מעירה אותי (או את אמא, בשעות האלה אני לא ממש זוכר מי נגד מי) כדי שנפעיל לה את הטלויזיה. מצד אחד – אולי הגיע הזמן שהיא תפעיל אותה לבד (את המחשב היא כבר מפעילה יפה מאד, אז זו כנראה לא תהיה בעיה), אבל מצד שני – עוד קצת לשמור על השליטה שלנו על מה ומתי היא רואה טלויזיה זה לא דבר רע (שוב, חוץ מהצורך לצאת מהמיטה החמה בשש בבוקר כדי להפעיל את "טרזן" או מישהו מחבריו ליס מקס).
בשבע שאר הבית מתעורר, מארגנים בגדים, אוכלים ארוחת בוקר – בשבועות האחרונים ה"להיט" זו דייסה (עבור נעם זו מנה ראשונה, אחריה היא גומרת כמה מנות קלופלקס "ריבועים" עם יוגורט של אבא...).
זהו, הולכים לגן – כל יום תורנות אחרת, לא לקפח אף אחת – ולפעמים סבא לוקח ו/או מחזיר את נעם, כי היא דורשת. היום אני לקחתי את נעם לגן, פלוס תיק גב סגול, פלוס אריזת DVD של "עוץ לי גוץ לי", מה שגרר זימרה בקולי קולות כל הדרך של "בוקר טוווב, בוקר טוב", ואחרי שהציגה את ה"מה הפעם נעם הביאה ונשים במגירה עד שנלך הביתה" – נפרדנו מהר לשלום.
ביום שישי הגן מסתיים מהר מאד – בסביבות 12:15. סבא לקח את נעם ישר לבית של סבתא וסבא, שם היא תבלה עד שתדרוש ללכת לאלה חברה שלה, שממנה היא חזרה גם לסבתא וסבא. בקיצור – ראינו אותה רק בארוחת הערב.
את עמית הלכתי לאסוף בסביבות 12:15, וכשהגעתי התקבלתי בברכת "אבא, לללאאא" – כי כמובן הם באמצע משחק, ואני מפריע (השבוע היא כבר דרשה ממני להפסיק להגיע "תמיד ראשון" לקחת אותה, ורק כדי שתבינו – כשאני מגיע אני תמיד מתיישב, ומחכה עד שההורה האחרון יבוא לקחת את הילד האחרון – ובכל זאת, מבחינתה אני מקדים, ומפריע...). הפעם עמית שיחקה עם נטע ושי תופסת מעורבבת של תופסת גובה, תופסת עכברים, וצעקות "אני מפלצת..." תוך כדי ריצה.
חזרנו הביתה עם הפתעה ממסיבת יום ההולדת של אלון, ויחד עם אמא פתחנו וראינו חוברת צביעה וסוכריה על מקל "אחרת" (זו היתה סוכרית טופי על מקל, לא "רגילה"). רגע לפני שהסוכריה היתה בפה עמית אומרת "אבל אסור לי לאכול אותה, כי כבר אכלתי הרבה ממתקים היום"
ברוב ימי שישי עמית חוזרת שבעה הביתה, ואוכלת משהו קטן לפני ארוחת הערב. הפעם משום מה היא היתה רעבה, חיפשה "משהו" לאכול, ואמא ואני דרשנו שזה יהיה "אוכל אמיתי".
ובעצם רק עכשיו מתחיל היום שלי עם עמית – פתחנו את הארון, וחיפשנו איזו פסטה להכין, עד שהוחלט על פסטה צדפות קטנות. עמית עזרה לי למלא מים בקומקום להרתחה, לשים קצת שמן, קצת מלח, 2 כוסות צדפות בסיר, ואפילו לערבב קצת, ובין לבין שאלה למה הצדפות עוד יותר קטנות מהרגיל. הסברתי שהן גם יותר קשות, ושהן לא מוכנות עדיין (גם אמרתי שהן יספחו את המים ויתרככו, אבל לא קיבלתי על זה תגובה חיובית כל כך).
עד שהאוכל יהיה מוכן יצאנו לחצר (אמא שמרה על הפסטה שעל האש) ועמית חזרה לשחק ב"בריכה" מחול שהיא ואלונה חברתה בנו לפני כמה ימים. בניה יפה מאד, אבל למה לעזאזל על המדרכה מטר מהכניסה למשרד ?!?
עמית החליטה שהיא בונה ב"בריכה" שמשיה, והיא אספה זרדים מתאימים, וממש הראתה לנו איך היא מתכוונת לעשות את זה, ורק צריכה עזרה שלנו עם דבק. אמא עלתה על רעיון יותר טוב של שימוש בפלסטלינה, ועמית פשוט בנתה שמשיה נהדרת (אם היתה לנו מצלמה – פרטים בהמשך – היינו מראים לכולם...).
הפסטה הוכנה, הבאתי כמה קציצות מסבתא, וישבנו לאכול בחוץ, פסטה עם קטשופ וקציצות (לא שעמית נגעה בקציצות...). אחרי עוד קערה ועוד קערה, חזרנו לשחק בחול.
אתמול מומה נכנסה לתוך ביוב, או אמבטיית קומפוסט כלשהי, והיתה מצחינה בצורה חריגה (אפילו אני חשבתי שיש לה ריח רע, ולי מאד קשה להודות בזה...). אז לא היתה ברירה, והיינו צריכים לעשות לה מקלחת. קודם כל היה צריך לעבוד עליה ולקשור אותה בלי שהיא תברח. אחר כך, עם השמפו לכלבים וצינור המים עמית ואני קירצפנו אותה היטב, כשעמית נהנית להשפריץ על מומה כל פעם במקום אחר בגוף.
זהו, מומה נקיה, אנחנו שבעים, אפשר לאכול את הסוכריה על מקל. בין לבין הראינו לאמא שהמצלמה (החדשה, שקנינו אחרי שהקודמת גם) התקלקלה בטיול בין ערביים ביום קודם, וסיפרנו על התמונות שעמית צילמה בעצמה לפני שהיא התקלקלה (האשם לא בעמית, אלא באבא שמצד אחד אוהב ללכת עם שרוואל, אבל מצד שני שוכח שכיסים בשרוואל זה לא משהו, והמצלמה עפה מהכיס ישר לתוך ערימת חול "פודרה" שנכנס לכל חור).
הלכנו למשרד לראות את התמונות במחשב, ועמית השתלטה על ה-picasa בלי בעיה, כולל להגדיל ולהקטין תמונות, לראות סרטוני וידאו ישנים, ומה לא, תוך כדי אכילת הסוכריה עד שנמאס לה (ואני זכיתי בשאריות כמובן).
אם כבר במשרד – אז מכינים קפה...
עמית ביקשה "קפה חלב בלי חלב", שזה בעצם רק קצף, ואני הכנתי קפה בטעם וניל לעצמי (בשבוע הבא בירנבך באים עם אספקה של לוואצה...). הכנו את הקפה, לקחנו עוגה, והלכנו לבית הקפה – על הגג של משפחת אדיב, שם נתקלנו בחתול "יותר מדי ידידותי" שהבהיל את עמית, אבל לאט לאט היא תפסה אומץ ולמדה להרחיק אותו בצ'פחה ידידותית כשהוא התקרב אליה או אל הקפה שלה.
סיימנו את הקפה, וניסיתי לשכנע את עמית לשחק איתי פינג-פונג. אנחנו נתקלים לא מעט במקרים שעמית לא רוצה לנסות דברים שהיא לא בטוחה שהיא מעולה בהם, אז התגובה הראשונית היתה "לא" מוחלט. אבל עם אבא קצת קשה להתווכח בדברים האלה, ולמרות שהיא אמרה "אבל אני יודעת שאני לא אהיה טובה בזה" התחלנו לשחק, ומבחינת עמית – לפי החוקים היצירתיים שהיא הגדירה תוך כדי משחק – היא היתה המנצחת !
זה אולי לא הדרך הכי נכונה ללמד אותה שלא תמיד חייבים לנצח, אבל לפחות זה שבר את ההתנגדות שלה לגעת במחבט ובכדור. והאמת (כי אני מאד אוביקטיבי) – היא היתה לא רעה בכלל.
זהו, חזרנו הביתה, אמא הלכה לישון במיטה, וישבנו לשחק "מלחמה" בקלפים, אחרי שסידרנו את הערמות בין כל הקלפים המבולגנים. ב"מלחמה" אין חוכמות ויש חוקים ברורים, ולא הסכמתי לשחק "עם פוסים" כדברי המשוררת, אז היא קיבלה את זה, ואפילו הסכימה להפסיד. מדהים לראות את הקליטה שלה של הקלפים, בעיקר את ההתקדמות מהקיץ – היא למדה את המשחק בטיול לקפריסין, אבל אז היא היתה צריכה להשקיע הרבה בבדיקת כל קלף. היום היא מהירה כמו שד.
אחרי המשחק יצאנו שוב החוצה, עמית לחול ואני לעשביה שגדלה בלי הפסקה. היה כבר קצת לפני חמש, קצת לפני השקיעה, ואז עמית ביקשה ללכת לחאן שקדי, שזה הקוד שלה להגיד "אני רוצה מיץ טעים". האמת, הייתי עייף ולא היה לי חשק, אבל כבר כמה פעמים התחמקתי מלקחת אותן לחאן, וכשאנחנו שם אני תמיד נהנה, אז אמרתי "טוב, הולכים", נעלנו נעליים (כן, גם עמית וגם אני היינו יחפים. מפתיע, לא ?), לבשנו עוד שכבה, והלכנו.
בחאן שקדי היו האורחים במקומיים, גילי, ודרור שעובד איתו. ישר פונקנו בכוס תה חם, ועמית זכתה לאזני המן שהגיעו משום מקום (וכך נשכח הרצון למיץ...). קישקשנו עם ה"מקומיים", ניסינו לטפס על כמה עצים, שתינו את התה, ויצאנו בדרך לבית של סבא וסבתא לארוחת שישי.
איזה אחר צהריים עמוס. אני הגעתי מותש לגמרי ורק מחפש "להפקיד" את הנכס ולהיזרק באיזו פינה בשקט. ועמית ? התגעגעה לאחותה ! רק ראתה אותה, וכאילו התחיל יום חדש – ריצות, משחקים, שירים, ריקודים, הצקות – חגיגה...
אני תפסתי אזימוט למקלחת ארוכה בבית, וסבאסבתאמא טיפלו בגבירות עד לארוחה.
זהו, סתם יום של חול (המון חול), בילוי רצוף, מלא חוויות, משחקים וחינוך. שיהיו עוד המון כאלה.
לילה טוב,
אבא שושו
הפעם החלטתי שהגיע הזמן לרשום.
אז היום היה יום שישי "רגיל" – יום הולדת בגן של נעם לאימרי, יום הולדת בגן של עמית לאלון. עמית בלילה התגנבה למיטה שלנו, להתכרבל עם אמא, ולמרות הנסיון להחזיר אותה למיטה שלה, תוך כמה דקות היא כבר היתה אצלינו בחזרה – בלי רעש, יורדת בשקט מהמיטה שלה, ונדחקת בין אמא והשמיכה...
בשש וקצת כבר נמאס לה, והיא הלכה לסלון, תוך כדי שהיא מעירה אותי (או את אמא, בשעות האלה אני לא ממש זוכר מי נגד מי) כדי שנפעיל לה את הטלויזיה. מצד אחד – אולי הגיע הזמן שהיא תפעיל אותה לבד (את המחשב היא כבר מפעילה יפה מאד, אז זו כנראה לא תהיה בעיה), אבל מצד שני – עוד קצת לשמור על השליטה שלנו על מה ומתי היא רואה טלויזיה זה לא דבר רע (שוב, חוץ מהצורך לצאת מהמיטה החמה בשש בבוקר כדי להפעיל את "טרזן" או מישהו מחבריו ליס מקס).
בשבע שאר הבית מתעורר, מארגנים בגדים, אוכלים ארוחת בוקר – בשבועות האחרונים ה"להיט" זו דייסה (עבור נעם זו מנה ראשונה, אחריה היא גומרת כמה מנות קלופלקס "ריבועים" עם יוגורט של אבא...).
זהו, הולכים לגן – כל יום תורנות אחרת, לא לקפח אף אחת – ולפעמים סבא לוקח ו/או מחזיר את נעם, כי היא דורשת. היום אני לקחתי את נעם לגן, פלוס תיק גב סגול, פלוס אריזת DVD של "עוץ לי גוץ לי", מה שגרר זימרה בקולי קולות כל הדרך של "בוקר טוווב, בוקר טוב", ואחרי שהציגה את ה"מה הפעם נעם הביאה ונשים במגירה עד שנלך הביתה" – נפרדנו מהר לשלום.
ביום שישי הגן מסתיים מהר מאד – בסביבות 12:15. סבא לקח את נעם ישר לבית של סבתא וסבא, שם היא תבלה עד שתדרוש ללכת לאלה חברה שלה, שממנה היא חזרה גם לסבתא וסבא. בקיצור – ראינו אותה רק בארוחת הערב.
את עמית הלכתי לאסוף בסביבות 12:15, וכשהגעתי התקבלתי בברכת "אבא, לללאאא" – כי כמובן הם באמצע משחק, ואני מפריע (השבוע היא כבר דרשה ממני להפסיק להגיע "תמיד ראשון" לקחת אותה, ורק כדי שתבינו – כשאני מגיע אני תמיד מתיישב, ומחכה עד שההורה האחרון יבוא לקחת את הילד האחרון – ובכל זאת, מבחינתה אני מקדים, ומפריע...). הפעם עמית שיחקה עם נטע ושי תופסת מעורבבת של תופסת גובה, תופסת עכברים, וצעקות "אני מפלצת..." תוך כדי ריצה.
חזרנו הביתה עם הפתעה ממסיבת יום ההולדת של אלון, ויחד עם אמא פתחנו וראינו חוברת צביעה וסוכריה על מקל "אחרת" (זו היתה סוכרית טופי על מקל, לא "רגילה"). רגע לפני שהסוכריה היתה בפה עמית אומרת "אבל אסור לי לאכול אותה, כי כבר אכלתי הרבה ממתקים היום"
ברוב ימי שישי עמית חוזרת שבעה הביתה, ואוכלת משהו קטן לפני ארוחת הערב. הפעם משום מה היא היתה רעבה, חיפשה "משהו" לאכול, ואמא ואני דרשנו שזה יהיה "אוכל אמיתי".
ובעצם רק עכשיו מתחיל היום שלי עם עמית – פתחנו את הארון, וחיפשנו איזו פסטה להכין, עד שהוחלט על פסטה צדפות קטנות. עמית עזרה לי למלא מים בקומקום להרתחה, לשים קצת שמן, קצת מלח, 2 כוסות צדפות בסיר, ואפילו לערבב קצת, ובין לבין שאלה למה הצדפות עוד יותר קטנות מהרגיל. הסברתי שהן גם יותר קשות, ושהן לא מוכנות עדיין (גם אמרתי שהן יספחו את המים ויתרככו, אבל לא קיבלתי על זה תגובה חיובית כל כך).
עד שהאוכל יהיה מוכן יצאנו לחצר (אמא שמרה על הפסטה שעל האש) ועמית חזרה לשחק ב"בריכה" מחול שהיא ואלונה חברתה בנו לפני כמה ימים. בניה יפה מאד, אבל למה לעזאזל על המדרכה מטר מהכניסה למשרד ?!?
עמית החליטה שהיא בונה ב"בריכה" שמשיה, והיא אספה זרדים מתאימים, וממש הראתה לנו איך היא מתכוונת לעשות את זה, ורק צריכה עזרה שלנו עם דבק. אמא עלתה על רעיון יותר טוב של שימוש בפלסטלינה, ועמית פשוט בנתה שמשיה נהדרת (אם היתה לנו מצלמה – פרטים בהמשך – היינו מראים לכולם...).
הפסטה הוכנה, הבאתי כמה קציצות מסבתא, וישבנו לאכול בחוץ, פסטה עם קטשופ וקציצות (לא שעמית נגעה בקציצות...). אחרי עוד קערה ועוד קערה, חזרנו לשחק בחול.
אתמול מומה נכנסה לתוך ביוב, או אמבטיית קומפוסט כלשהי, והיתה מצחינה בצורה חריגה (אפילו אני חשבתי שיש לה ריח רע, ולי מאד קשה להודות בזה...). אז לא היתה ברירה, והיינו צריכים לעשות לה מקלחת. קודם כל היה צריך לעבוד עליה ולקשור אותה בלי שהיא תברח. אחר כך, עם השמפו לכלבים וצינור המים עמית ואני קירצפנו אותה היטב, כשעמית נהנית להשפריץ על מומה כל פעם במקום אחר בגוף.
זהו, מומה נקיה, אנחנו שבעים, אפשר לאכול את הסוכריה על מקל. בין לבין הראינו לאמא שהמצלמה (החדשה, שקנינו אחרי שהקודמת גם) התקלקלה בטיול בין ערביים ביום קודם, וסיפרנו על התמונות שעמית צילמה בעצמה לפני שהיא התקלקלה (האשם לא בעמית, אלא באבא שמצד אחד אוהב ללכת עם שרוואל, אבל מצד שני שוכח שכיסים בשרוואל זה לא משהו, והמצלמה עפה מהכיס ישר לתוך ערימת חול "פודרה" שנכנס לכל חור).
הלכנו למשרד לראות את התמונות במחשב, ועמית השתלטה על ה-picasa בלי בעיה, כולל להגדיל ולהקטין תמונות, לראות סרטוני וידאו ישנים, ומה לא, תוך כדי אכילת הסוכריה עד שנמאס לה (ואני זכיתי בשאריות כמובן).
אם כבר במשרד – אז מכינים קפה...
עמית ביקשה "קפה חלב בלי חלב", שזה בעצם רק קצף, ואני הכנתי קפה בטעם וניל לעצמי (בשבוע הבא בירנבך באים עם אספקה של לוואצה...). הכנו את הקפה, לקחנו עוגה, והלכנו לבית הקפה – על הגג של משפחת אדיב, שם נתקלנו בחתול "יותר מדי ידידותי" שהבהיל את עמית, אבל לאט לאט היא תפסה אומץ ולמדה להרחיק אותו בצ'פחה ידידותית כשהוא התקרב אליה או אל הקפה שלה.
סיימנו את הקפה, וניסיתי לשכנע את עמית לשחק איתי פינג-פונג. אנחנו נתקלים לא מעט במקרים שעמית לא רוצה לנסות דברים שהיא לא בטוחה שהיא מעולה בהם, אז התגובה הראשונית היתה "לא" מוחלט. אבל עם אבא קצת קשה להתווכח בדברים האלה, ולמרות שהיא אמרה "אבל אני יודעת שאני לא אהיה טובה בזה" התחלנו לשחק, ומבחינת עמית – לפי החוקים היצירתיים שהיא הגדירה תוך כדי משחק – היא היתה המנצחת !
זה אולי לא הדרך הכי נכונה ללמד אותה שלא תמיד חייבים לנצח, אבל לפחות זה שבר את ההתנגדות שלה לגעת במחבט ובכדור. והאמת (כי אני מאד אוביקטיבי) – היא היתה לא רעה בכלל.
זהו, חזרנו הביתה, אמא הלכה לישון במיטה, וישבנו לשחק "מלחמה" בקלפים, אחרי שסידרנו את הערמות בין כל הקלפים המבולגנים. ב"מלחמה" אין חוכמות ויש חוקים ברורים, ולא הסכמתי לשחק "עם פוסים" כדברי המשוררת, אז היא קיבלה את זה, ואפילו הסכימה להפסיד. מדהים לראות את הקליטה שלה של הקלפים, בעיקר את ההתקדמות מהקיץ – היא למדה את המשחק בטיול לקפריסין, אבל אז היא היתה צריכה להשקיע הרבה בבדיקת כל קלף. היום היא מהירה כמו שד.
אחרי המשחק יצאנו שוב החוצה, עמית לחול ואני לעשביה שגדלה בלי הפסקה. היה כבר קצת לפני חמש, קצת לפני השקיעה, ואז עמית ביקשה ללכת לחאן שקדי, שזה הקוד שלה להגיד "אני רוצה מיץ טעים". האמת, הייתי עייף ולא היה לי חשק, אבל כבר כמה פעמים התחמקתי מלקחת אותן לחאן, וכשאנחנו שם אני תמיד נהנה, אז אמרתי "טוב, הולכים", נעלנו נעליים (כן, גם עמית וגם אני היינו יחפים. מפתיע, לא ?), לבשנו עוד שכבה, והלכנו.
בחאן שקדי היו האורחים במקומיים, גילי, ודרור שעובד איתו. ישר פונקנו בכוס תה חם, ועמית זכתה לאזני המן שהגיעו משום מקום (וכך נשכח הרצון למיץ...). קישקשנו עם ה"מקומיים", ניסינו לטפס על כמה עצים, שתינו את התה, ויצאנו בדרך לבית של סבא וסבתא לארוחת שישי.
איזה אחר צהריים עמוס. אני הגעתי מותש לגמרי ורק מחפש "להפקיד" את הנכס ולהיזרק באיזו פינה בשקט. ועמית ? התגעגעה לאחותה ! רק ראתה אותה, וכאילו התחיל יום חדש – ריצות, משחקים, שירים, ריקודים, הצקות – חגיגה...
אני תפסתי אזימוט למקלחת ארוכה בבית, וסבאסבתאמא טיפלו בגבירות עד לארוחה.
זהו, סתם יום של חול (המון חול), בילוי רצוף, מלא חוויות, משחקים וחינוך. שיהיו עוד המון כאלה.
לילה טוב,
אבא שושו
תגובה 1:
וואו! איזה כיף! יום שמורכב מפעולות פשוטות כביכול, אבל לעשות אותן עם ילדה בת 4 שבשבילה חלק מן הדברים האלה חדשים לגמרי, וגם אם לא לגמרי - היא לא הספיקה לעשות את זה הרבה פעמים בחייה, אז היא לומדת מכל רגע, זה נפלא! רק לקרוא את זה היה מעייף נורא, איך החזקת מעמד?... אני מנסה לחשוב מה יקרה ביום שישי שלא אוכל לישון בו שנת צהריים... שיהיה שבוע טוב באהבה, ומלא סיפוק!
באהבה,
ממ
הוסף רשומת תגובה