חופש. מין הגדרה לא ברורה ברגע שיש לך ילדים. חופש אמור להיות מנוחה, רגיעה, לא ככה ?
כשיש ילדים, חופש משמעו שמלוא האחריות על הילדים היא (למרבה הפלא...) על ההורים. אין מין "קסם" שנקרא גן/פעוטון/בית ספר, שמאפשר לך לעשות דברים אחרים מעבר ללהיות הורה.
אבל חופש, זו כמובן הזדמנות. הזדמנות באמת לחוות דברים מחוץ לשיגרה (אם יש דבר כזה שיגרה), הזדמנות לחיות קצת שונה מהרגיל.
אצלינו, גם החופש נהפך לשיגרה, שיגרה שאנחנו מאד אוהבים.
עוד לפני שעברנו לגור במושב ועוד היינו "כמעט רווקים" (דהיינו נשואים טריים פלוס כלבה...) כמעט כל חול מועד היינו מגיעים יחד עם תומר והילה למושב, ומבלים בכיף כמה ימים, בעיקר בלאכול ולא לעשות הרבה מעבר, אבל ממש בכיף.
אז הנה, ברגע שעבר יום כיפור, עלו על הרכב כל הבירנבכים והתייצבו לחופשה הקבועה ב"בית שלהם" במושב (הרי זה לא באמת משרד, המשרד שלי). עמית ונעם וידאו שהם מתכוננים להגיע כבר כמה ימים לפני כן, ודרשו שברגע שדרור מעין וענבר מגיעים נודיע להן. אנחנו נתנו להם לישון, ועל הבוקר הם גילו שהחבר'ה נחתו.
החבורה, שהיום כבר מונה 6 ילדים, מסתדרת טוב מאד ביחד, ואנחנו המבוגרים שכבר ממש נמצא במיעוט מספרי, צריכים לפקוח עין, לדאוג לארוחות מסודרות, ולא הרבה מעבר.
השנה תחילת סוכות נהיה מזג אוויר נוראי, כאילו אמצע הקיץ עדיין. ומצד שני - קיבלנו טפטוף וברקים ורעמים כמעט מדי ערב. לפחות באחד הערבים קיבלנו טפטוף תוך כדי שאנחנו מבלים בשחיה בבריכה. ממש ארץ טרופית יפה.
בגלל החום אי אפשר באמת לצאת החוצה, אז חוץ מבניה של הסוכה, ארגון קישוטים, קפיצה לעבודה הקבועה במשק לוט (מעין הוא השותל הצעיר, עבד במרץ שרק לו יש בשתילת בזיליקום עד שהתאילנדים הסכימו לאמץ אותו), וקצת בריכה - לא ממש עשינו הרבה. לא שצריך - גם נסיעות הלוך-חזור לסבתא וסבא, למגרש כדורגל/טניס, וכן הלאה - ממלא טוב את החופש ונותן להם בדיוק מה שהם צריכים.
ולא לשכוח שביקור של בירנבך כולל גם סבב שיפוצים. כל מה שאני לא מגיע לטפל בו ביום-יום, מחכה לביקור של תומר, שמשום מה מאד נהנה להתעסק בבעיות שיש לנו בבית (ויודע שאין לו מה לצפות שאני אטפל בדברים אצלהם... בטל אל אני בעיקר ישן...).
כשנאלמה תרועת פסטיבל בירנבך, הגיע תרועת פסטיבל התמר.
אנחנו לוקחים כל כך כמובן מאליו את הפסטיבל הזה, כאילו שברור שרצף הופעות מעולות של מוסיקה ישראלית, חלקן חינם וחלקן בהוזלה מכובדת, אמור לנחות לנו ליד הבית. ותמיד יש לנו ביקורת על איך שדברים נעשים - "למה לא יותר בכיכר ? למה הבירה כל כך יקרה בהופעות ? למה תמיד אהוד בנאי ?".
אז דבר ראשון אני זוכר שבזכות הפסטיבל, בזכות שלמה ארצי, בזכות האישור מליאת ובזכות הצוות ש"התאבד" על המשימה יש לנו בכלל דשא בחצר...
ודבר שני - גם השנה נהננו מאד מההופעות. פעם ראשונה שמנצלים את פתחת נחל אמציה וה"מחסה" (קשה להגדיר את המבנה הזה בדרך אחרת) שבנו עבור הפסטיבל, ונראה שזו היתה הצלחה.
בערב הראשון הופיעו להקת "המקומיים" מעין גדי (כולל אמא-של מהכתה של עמית. כן, לא זוכר/מכיר עדיין, רק יודע שהיא "אמא של"). ההתחלה היתה לוהטת פשוטו כמשמעו, ודי חלשה, ואני הכרזתי קבל עם ופייסבוק ש"אנחנו וצוות ההפקה בהופעה..."
מצד שני, זה לא הפריע לכל משפחתנו מאד להנות מההופעה, ובעיקר כרמל הראתה יכולות ריקוד משכנעות למדי (ונא להתעלם מהשירה הנהדרת שלי ברקע...). עמית אמנם לא החזיקה מעמד ונרדמה על המחצלות תוך כדי ההופעה, אבל נעם וכרמל מיצו את כל מה שהמקום הציע, כולל פופקורן/שערות סבתא/מיץ/מתנפחים/ג'ימבורי.
ואז פתאום המקום התחיל להתמלא, וכל זה לקראת ההופעה של הדודאים (א.א. ממלא מקום של אביו). דבר ראשון קיבלתי התראה תקיפה ממנהלת הפסטיבל (מבחינתי היא המנהלת, לא משנה מה באמת התפקיד...) לשנות את הסטטוס בפייסבוק למשהו קצת יותר מחמיא (בוצע), ודבר שני הרמתי את עמית רגע לפני שהתחילו לדרוך עליה והסעתי אותה לבית של סבתא לישון.
את הדודאים ראינו עוד קצת בקושי, וסגרנו את הערב, ולמחרת עמית דרשה שנלך שוב, כי היא בכלל לא בילתה במתנפחים (ולא הבינה למה בכלל ביזבזנו ערב שלם על לשמוע הופעה אם יש ליד מתנפחים...), ואכן הלכנו וגם היא זכתה לנצל את כל מה שהיה למקום להציע.
שיא הפסטיבל עבורנו היה אתמול בלילה. את הבנות הפקדנו לישון אצל סבתא (תוך הבטחה שברגע שאנחנו חוזרים אנחנו באים להגיד שחזרנו. לעמית פתאום נהיה קשה העניין הזה של לישון בלי אמא ואבא. כמו תמיד - כל ילד בקצב שלו ובמעגליות שלו מתקרב ומתרחק מההורים, מחפש קירבה או עצמאות. אז עכשיו נעם היא בשלב העצמאי שיכול לישון אצל דודה ענבר יומיים ברצף בלי לחשוב פעמיים, ועמית בשלב שהיא צריכה אותנו קרוב), הלכנו לישון וקמנו בחצות וחצי להתארגן להופעה של שלומי שבן על מצדה מארח את יוני רכטר.
אמנם היינו צריכים לגרד את עצמנו מהמיטה, אבל אין ספק שזה היה שווה. "אפילו" רעות לא נרדמה כל ההופעה ! וזה למרות השאלה לגבי "החיים שלי טובים" - "זה שיר ?!?" (אגב, שבן "רק" תרגם את רנדי ניומן). ובינינו - קצת בצדק. די מזל שיוני רכטר היה חלק מההופעה - עם כל הגאונות של שבן, ברגע שיוני רכטר פותח את הפה ומציג קצת מהיכולות שלו, אין ספק איפה הוא ואיפה שבן במגדל הפזמון.
ליאון ונועה בילו ערב קודם עם אהוד בנאי על המצדה, ובזכות המלצתם גם הגענו מוכנים, בעיקר עם טרמוס קפה חם. תוך כדי שתיה של הקפה נזכרתי ב"שוקו של טיולים" - אמא שלי (סבתא זהבה בשבילכן בנות...) היתה מכורה לקפה הרבה הרבה שנים לפני שאני ידעתי להגיד "קפוצ'ינו כפול חזק לקחת", ולכל טיול יצאנו עם טרמוס מוכן מהבית. השאלה היא מה עושים עם הילד שגם רוצה לשתות - קפה זה לא לילדים, והוא בכלל רוצה שוקו. ככה הומצא "שוקו של טיולים" - שאכן יש לו טעם שונה משוקו של הבית. לא פלא, הוא של טיולים, והוא בא בדיוק מאותו טרמוס של הקפה של אמא...
אז אם יש שאלה מאיפה אני נהייתי מכור לקפה, התשובה היא די ברורה.
(יש לי עוד כמה וכמה דוגמאות כאלה שאנסה לכתוב עליהן בקרוב. נראה לי שלא רק תכירו קצת יותר את סבתא זהבה, אלא גם תבינו קצת יותר איך דברים הגיעו אלי, ודי ברור לי שחלק יגיעו אליכן...).
ונחזור לימינו, ממש להיום...
חזרנו אמנם מותשים מהלילה, אבל אחרי כמה שעות שינה כשהבנות מבלות אצל סבתא בחיק כולם, לרעות היה מספיק כוח להתארגן על ארוחת ערב בסוכה ל-14 איש פלוס מינוס, כולל קומונת כיכר סדום הצעירה ששמחנו להכיר ולארח (אחרי שאתמול הם אירחו אותנו בסוכומונה !). צוות ההפקה כלל כמובן גם את שאר המשפוחה, אבל היוזמה של רעות פלוס מזג אוויר טוב (סוף סוף !) שאיפשר לנו לסעוד בסוכה הם מה שעשו את הערב למוצלח.
כשתאלם תרועת הפסטיבלים. מתי היא תאלם ?
עוד כמה ימים ודי, חוזרים למסגרות, מנסים לחזור לשיגרה מלאת העניין והתעסוקה היומיומית...
והשיר הזה בעצם לא מדבר על הפסטיבלים, אלא דווקא על השיגרה. "יש לי יום יום חג" - אני חושב שאנחנו די מנסים ומצליחים להגשים את זה...
לילה טוב,
שושו
כשיש ילדים, חופש משמעו שמלוא האחריות על הילדים היא (למרבה הפלא...) על ההורים. אין מין "קסם" שנקרא גן/פעוטון/בית ספר, שמאפשר לך לעשות דברים אחרים מעבר ללהיות הורה.
אבל חופש, זו כמובן הזדמנות. הזדמנות באמת לחוות דברים מחוץ לשיגרה (אם יש דבר כזה שיגרה), הזדמנות לחיות קצת שונה מהרגיל.
אצלינו, גם החופש נהפך לשיגרה, שיגרה שאנחנו מאד אוהבים.
עוד לפני שעברנו לגור במושב ועוד היינו "כמעט רווקים" (דהיינו נשואים טריים פלוס כלבה...) כמעט כל חול מועד היינו מגיעים יחד עם תומר והילה למושב, ומבלים בכיף כמה ימים, בעיקר בלאכול ולא לעשות הרבה מעבר, אבל ממש בכיף.
אז הנה, ברגע שעבר יום כיפור, עלו על הרכב כל הבירנבכים והתייצבו לחופשה הקבועה ב"בית שלהם" במושב (הרי זה לא באמת משרד, המשרד שלי). עמית ונעם וידאו שהם מתכוננים להגיע כבר כמה ימים לפני כן, ודרשו שברגע שדרור מעין וענבר מגיעים נודיע להן. אנחנו נתנו להם לישון, ועל הבוקר הם גילו שהחבר'ה נחתו.
השנה תחילת סוכות נהיה מזג אוויר נוראי, כאילו אמצע הקיץ עדיין. ומצד שני - קיבלנו טפטוף וברקים ורעמים כמעט מדי ערב. לפחות באחד הערבים קיבלנו טפטוף תוך כדי שאנחנו מבלים בשחיה בבריכה. ממש ארץ טרופית יפה.
בגלל החום אי אפשר באמת לצאת החוצה, אז חוץ מבניה של הסוכה, ארגון קישוטים, קפיצה לעבודה הקבועה במשק לוט (מעין הוא השותל הצעיר, עבד במרץ שרק לו יש בשתילת בזיליקום עד שהתאילנדים הסכימו לאמץ אותו), וקצת בריכה - לא ממש עשינו הרבה. לא שצריך - גם נסיעות הלוך-חזור לסבתא וסבא, למגרש כדורגל/טניס, וכן הלאה - ממלא טוב את החופש ונותן להם בדיוק מה שהם צריכים.
 |
| הסוכה המיותמת, כי כולם במזגן |
כשנאלמה תרועת פסטיבל בירנבך, הגיע תרועת פסטיבל התמר.
אנחנו לוקחים כל כך כמובן מאליו את הפסטיבל הזה, כאילו שברור שרצף הופעות מעולות של מוסיקה ישראלית, חלקן חינם וחלקן בהוזלה מכובדת, אמור לנחות לנו ליד הבית. ותמיד יש לנו ביקורת על איך שדברים נעשים - "למה לא יותר בכיכר ? למה הבירה כל כך יקרה בהופעות ? למה תמיד אהוד בנאי ?".
אז דבר ראשון אני זוכר שבזכות הפסטיבל, בזכות שלמה ארצי, בזכות האישור מליאת ובזכות הצוות ש"התאבד" על המשימה יש לנו בכלל דשא בחצר...
ודבר שני - גם השנה נהננו מאד מההופעות. פעם ראשונה שמנצלים את פתחת נחל אמציה וה"מחסה" (קשה להגדיר את המבנה הזה בדרך אחרת) שבנו עבור הפסטיבל, ונראה שזו היתה הצלחה.
בערב הראשון הופיעו להקת "המקומיים" מעין גדי (כולל אמא-של מהכתה של עמית. כן, לא זוכר/מכיר עדיין, רק יודע שהיא "אמא של"). ההתחלה היתה לוהטת פשוטו כמשמעו, ודי חלשה, ואני הכרזתי קבל עם ופייסבוק ש"אנחנו וצוות ההפקה בהופעה..."
את הדודאים ראינו עוד קצת בקושי, וסגרנו את הערב, ולמחרת עמית דרשה שנלך שוב, כי היא בכלל לא בילתה במתנפחים (ולא הבינה למה בכלל ביזבזנו ערב שלם על לשמוע הופעה אם יש ליד מתנפחים...), ואכן הלכנו וגם היא זכתה לנצל את כל מה שהיה למקום להציע.
 |
| לא מצדה, "סתם" הנוף שלנו בנחל אמציה |
אמנם היינו צריכים לגרד את עצמנו מהמיטה, אבל אין ספק שזה היה שווה. "אפילו" רעות לא נרדמה כל ההופעה ! וזה למרות השאלה לגבי "החיים שלי טובים" - "זה שיר ?!?" (אגב, שבן "רק" תרגם את רנדי ניומן). ובינינו - קצת בצדק. די מזל שיוני רכטר היה חלק מההופעה - עם כל הגאונות של שבן, ברגע שיוני רכטר פותח את הפה ומציג קצת מהיכולות שלו, אין ספק איפה הוא ואיפה שבן במגדל הפזמון.
ליאון ונועה בילו ערב קודם עם אהוד בנאי על המצדה, ובזכות המלצתם גם הגענו מוכנים, בעיקר עם טרמוס קפה חם. תוך כדי שתיה של הקפה נזכרתי ב"שוקו של טיולים" - אמא שלי (סבתא זהבה בשבילכן בנות...) היתה מכורה לקפה הרבה הרבה שנים לפני שאני ידעתי להגיד "קפוצ'ינו כפול חזק לקחת", ולכל טיול יצאנו עם טרמוס מוכן מהבית. השאלה היא מה עושים עם הילד שגם רוצה לשתות - קפה זה לא לילדים, והוא בכלל רוצה שוקו. ככה הומצא "שוקו של טיולים" - שאכן יש לו טעם שונה משוקו של הבית. לא פלא, הוא של טיולים, והוא בא בדיוק מאותו טרמוס של הקפה של אמא...
אז אם יש שאלה מאיפה אני נהייתי מכור לקפה, התשובה היא די ברורה.
(יש לי עוד כמה וכמה דוגמאות כאלה שאנסה לכתוב עליהן בקרוב. נראה לי שלא רק תכירו קצת יותר את סבתא זהבה, אלא גם תבינו קצת יותר איך דברים הגיעו אלי, ודי ברור לי שחלק יגיעו אליכן...).
ונחזור לימינו, ממש להיום...
חזרנו אמנם מותשים מהלילה, אבל אחרי כמה שעות שינה כשהבנות מבלות אצל סבתא בחיק כולם, לרעות היה מספיק כוח להתארגן על ארוחת ערב בסוכה ל-14 איש פלוס מינוס, כולל קומונת כיכר סדום הצעירה ששמחנו להכיר ולארח (אחרי שאתמול הם אירחו אותנו בסוכומונה !). צוות ההפקה כלל כמובן גם את שאר המשפוחה, אבל היוזמה של רעות פלוס מזג אוויר טוב (סוף סוף !) שאיפשר לנו לסעוד בסוכה הם מה שעשו את הערב למוצלח.
 |
| סוקומונה בעין תמר הישנה, רגע לפני שכולם הגיעו |
עוד כמה ימים ודי, חוזרים למסגרות, מנסים לחזור לשיגרה מלאת העניין והתעסוקה היומיומית...
והשיר הזה בעצם לא מדבר על הפסטיבלים, אלא דווקא על השיגרה. "יש לי יום יום חג" - אני חושב שאנחנו די מנסים ומצליחים להגשים את זה...
לילה טוב,
שושו
