נעם נכנסה השנה לגן אשל, הגן של הגדולים, בדיוק כשאחותה הגדולה פינתה את המקום.
אצל עמית, עד שהיא לא בטוחה שהיא שולטת במשהו, אי אפשר לשמוע או לראות אותה. כשהיא בטוחה בעצמה - אז היא תראה מה היא יכולה.
אצל נעם החיים הרבה יותר פשוטים - תאהב או לא, היא תגיד מה שהיא חושבת, איך שהיא רואה דברים, והמציאות שלה זה מה שקובע.
לפני כמה ימים קיבלנו מייל מטל הגננת:
נעם באה לגן היום מאוד שמחה:אמא שלי, סבתא זהבה, תמיד היתה צוחקת מדברים שאני הייתי אומר, ואני כמובן הייתי נעלב עד עמקי נשמתי. כשהיא היתה מנסה להרגיע אותי היא היתה אומרת "לא צחקתי עליך, אני מתמוגגת". כמובן שאני לא קניתי את זה.
"כי מחר אני נו... המשהו הזה של שבת (שושו: "מבשרת שבת")
ואני עוד לא יודעת מה נעשה לקינוח
אולי אני אעשה עם ענבר עוגיות שוקולד צ'יפס.
את יודעת שהם מאוד טעימות ועושים אותם משוקולד וצ'יפס.
פשוט מערבבים שוקולד ואחר כך שמים צ'יפס ויוצא עוגיות שוקולד צ'יפס"
אז שיהיה בתאבון...
ושבת שלום!
עכשיו צריך רק להחליף אותי בנעם ואת אמא שלי בי, וזו כמובן התגובה הקבועה. ולך תרגיע את הגברת ותסביר שלא צחקתי עליה...
אז הנה כמה קטעים שלה, קצת נגינה וקצת הסברים על ההיסטוריה:
אוהב,
אבא
