אני באמצע טיסה טרנס אטלנטית, מדריד-דאלאס, בדרך לכנס דרופל בפורטלנד. הסוללה במחשב נגמרה אז אי אפשר לעבוד, לישון כבר ישנתי המון, אז סוף סוף יש לי זמן לכתוב.
כבר המון זמן לא כתבתי בבלוג המשפחתי. תמיד יש מה לכתוב, אבל אין זמן, ומכוון שאני כותב גם בלוג "מקצועי", אז גם כשאני כותב זה לא אישי, וחבל. מצד שני אני מזכיר לעצמי שאי אפשר לרקוד על כל החתונות...
הקיץ כבר התחיל, אבל מרחם עלינו עדיין. מנסיון עבר החלטנו לברוח צפונה לחג שבועות, ובמקום חום קיבלנו כמה ימי גשם נוספים, אבל כמובן שזה לא היה רע, ועוד כמה ימי בילוי משותפים עם בירנבך זה תמיד כיף.
רגע לפני הנסיעה נחתה עלינו סופה שלא היתה כדוגמתה במושב - באמצע חגיגות שבועות, שכרגיל אורגנו על ידי משפחת ענבי לדורותיה, התחילה פתאום סופת חול וגשם נוראית, שהרסה לחלוטין את האירוע. במזל לא היו נפגעים. כל אחד רץ לגונן על הילדים שלו, וברח הביתה, כשבדרך כבר מנחשים כמה עצים נפלו. אישית לנו לא נפלו עצים, ו"רק" החניה של חרמון מולנו נהרסה מהרוח. ניסינו להסביר לבנות שזו הייתה חוויה שלא תישכח, אבל הן לא ממש הסכימו שאפשר לקרוא למשהו רע חוויה. עוד נראה אם הן לא ייזכרו ויגידו "אתם זוכרים איך פתאום ירד גשם ולאבא היה בוץ באוזניים?". כבר עכשיו הן מספרות את זה לכולם ונקרעות מצחוק...
רגע לפני שטסתי החל חוג שחייה במושב. רשמנו את עמית ונעם, אבל כמו שחששנו ברגע שנעם הבינה שצריך להוריד את המצופים היא הטילה וטו חד משמעי, וכרגע היא אומרת שהיא תלמד לשחות בלי מצופים רק כשהיא תהיה בכיתה א'. אני כמובן מתלבט בזה מאד - מצד אחד לכל ילד קצב ואופי משלו, ואין מה ללחוץ (בדיוק כמו שהיא לא רוכבת על האופניים שלה, עם או בלי גלגלי עזר). מצד שני, אני מאמין שאם היתה לי היכולת להיות רק איתה, היא הייתה כבר שוחה לבד, רוכבת לבד, וכדומה, ושההמנעות שלה מהתמודדויות כאלו הן בול חלק מ"תסמונת הסנדויץ'" שאני שונא ומקווה שלא תהיה איתה. למי שיגיד שזו שטות ושאני לא יכול לשנות את האישיות שלה אני אספר איך ההתעקשות שלי לגבי יציאה לחוג בין ערבים הפכה ילדה שלא הסתדרה עם מגע של חול לטיילת מקצועית שמאד נהנית מכל טיול. טוב נו, אז אני מודה שכנראה היא לעולם תעדיף להישאר בבית עם אמא או סבתא כשאפשר, אבל כשהיא כן בטיול, היא מאד נהנית.
עמית מאד נהנית בשחייה, גאה על כל דבר שמלמדים אותם, ובעיקר אם אבישי משתמש בה להדגמה. כתה א' שלה אוטוטו נגמרת, ופתאום יש לנו ילדה קוראת שגם מבינה הכל וגם נהנית מזה. למשל היא פתאום אומרת לי תוך כדי צחצוח שיניים "מה חדש? המשחה הזו בכלל לא חדשה", אז הסברתי לה שלפעמים כותבים דברים רק כדי שאנשים יקנו אותם...
סבא מספר לבנות על דני דין בכל פעם שהוא מקלח אותן, מאז שהן נולדו בערך (בדיוק כמו שהוא סיפר לילדים שלו). השבוע סבא וסבתא קנו לעמית את הספר הראשון בסדרה, ועמית התחילה לקרוא בהתלהבות. זו שפה ישנה וקשה, אבל היא ממש נהנית. שלשום היא באה אלי האמצע היום - "אבא, קראתי שני עמודים, דני כבר ממש עומד לשתות את המיץ, הוא אומר שהוא ישתה רק לגימה. זה ממש מרתק!". ואז היא כמובן רצה החוצה כדי לשחק/להציק לכרמל ונעם שבילו בבריכה ובממטרות...
כרמל מדהימה, עוד לא בת שנתיים וכמובן אי אפשר להבין איך היא פעם לא הייתה. מדברת שוטף, יודעת להסביר בדיוק מה היא רוצה, ויודעת גם לעמוד על שלה כשצריך, אבל גם להשתולל ולהנות עם האחיות שלה כמו שווה, רק שלפעמים צריך להפריד בניהן כדי שלגדולות לא ייכאב...
התחיל להציק לה כשהיא עושה פיפי או קקי בחיתול, אז לפעמים היא כבר מצליחה מראש לשבת על הסיר. בגלל שהיא גם מפותחת מאד, גם הגדולה בשנתון שלה, וגם כנראה בשנה הבאה לא תהיה תינוקיה (אז הקטנים ממנה יצטרפו לשנתון שלה), אני מקווה לעלות אותה לגן תמר כבר השנה. עמית הלכה לגן תמר בגיל שנתיים ושבוע (כי כל השכבה שלה הלכה), אז זה בטח אפשרי, אבל ברור שזה יקרה רק אם היא תהיה כבר בלי חיתול.
אני? לוחץ? לללללאאאא, מה פתאום? כל ילד עם הקצב שלו, לא אמרתי את זה כבר?
נו, זה תמיד חוזר ל"ראש לשועלים או זנב לאריות"...
הקיצר, נחכה ונראה.
כשאני אחזור מארה"ב סבא וסבתא בדיוק יברחו לכמה שבועות בקנדה, מה שממש לא מוצא חן בעיניי כמובן. כן, כן, שמעתי - יש להם חיים משלהם, הם כבר גידלו ילדים, וכל השטויות האלה, אני יודע. אבל א' - התרגלנו לטוב, ב' - אני בפירוש לא הייתי עושה הרבה ילדים ובהפרשים האלו בלי העזרה הצמודה שלהם, וג' - לא זכור לי שסבתא מינה או דודה ציפורה שגידלו אותנו הלכו לשום מקום ליותר מיום או יומיים.
אז תהנו, שתהיה לכם חופשה כייפית, ורק בפעם הבאה או שתקחו איתכם איזו נכדה אחת או שתיים, או שנבטל לכם את הדרכונים. מקובל?
טוב, הגיעה הזמן לעוד תנומת טיסה קלה. יש רק עוד 999 שעות עד לפורטלנד.
נשתמע,
שושו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה