הענברים: קצרים

המועצה משקיעה המון בהקמה של אטרקציה תיירותית בפתחת נחל אמציה. באמת, בתקווה יהיה שם מקום שימשוך אליו תיירים ויהווה כניסה לאזור שלנו. חלק מההשקעה היא לערב את התושבים, וכמובן שהדרך הטובה ביותר היא למשוך את המשפחות דרך הילדים. ככה גם עמית עם בית הספר וגם נעם עם הגן הגיעו לנטיעות ט"ו בשבט במקום.

אחר כך, נעם סיפרה שוב ושוב למי שרצה לשמוע, על "הגן האונקולוגי" ששותלים בו עצים...
בעוד עמית ילדה טובה ב-100%, וגם כשהיא מנסה לבדוק את הגבולות קשה לה (וכן, אנחנו יודעים שעדיף שהיא תמרוד עכשיו מאשר בגיל 12, 13, 14 וכדומה...), נעם זה סיפור אחר. היא לא תעשה דברים שאסור (כמעט), אבל גם לא תהיה ילדה טובה ירושלים. ובעוד שלפעמים נראה שזה מסבך אותה, לפעמים אפשר לראות עד כמה היא קולטת טוב את הסביבה, ו"מסובבת" את הדברים לטובתה. דוגמא - אחרי הופעה בגן האקולוגי, היה מופע של מנפח בלונים. בסיום ההופעה או אמר שהוא ייתן לכל ילד בלון, וסיבך את עצמו מול עדר הזאטוטים.
אז הוא אמר "כולם לשבת" - כולם ישבו. "בואו אחד אחד" - כולם באו. הוא חיפש איכשהו לצאת מהעניין בשלום.
עמית כמובן עשתה כל מה שהוא אמר. נעם מצדה, ישבה רחוק, הסתכלה מה קורה, ואז התקרבה אליו לאט, בלי לרוץ או לצעוק או אפילו להרים את היד.
המפעיל, בכל הבלגאן, מצא פתאום את ה"ישועה" - ילדה חמודה עם קוקיות עומדת בשקט ממש לידו. כמובן שנעם היתה הראשונה לקבל בלון מכל הילדים :-)
ועמית ? בסוף גם קיבלה. והתלוננה "אבל נעם בכלל לא עשתה מה שהוא אמר !"

בהופעה בגן האונקולוגי

עמית עושה שרירים, לפחות מנסה. אחרי שנשברה לה הדוושה של האופניים והחלפתי לה בדוושה שחורה במקום לבנה (כי פשוט לא היה אצל איתן אופניים בדימונה), הגיע תור הצמיג, שבמזג האוויר שלנו איבד כל צורה. סבא לקח את האופניים לאיתן כדי שיחליף, וכבר בזמן שהאופניים היו שם עמית דרשה ממני שלא יחליף לה את הצמיג הלבן בצמיג שחור, בעיקר כדי שלא יהיו צמיגים בצבעים שונים.
האמת - שמעתי, הבנתי שהרבה אין לי מה לעשות בעניין (מאיפה הוא ישיג צמיג לבן ?!?), ודי התעלמתי. ואז האופניים חזרו - כמובן עם צמיג שחור...
לקח לעמית כמה דקות לזהות את העניין, ויחד עם השעה המאוחרת והעייפות היא פרצה בבכי של כעס ואכזבה. "אבל אמרתי לאבא שלא יחליף לצמיג שחור !". גם טלפון לאיתן (לא באמת...) שאומר שלצערו אין לבן ושהוא ינסה להזמין במיוחד מתל אביב לא הרשים אותה, והיא פתחה בשביתה - אין צמיג לבן==לא רוכבת על האופניים.

רק שההורים שלך, אהובתנו עמית, קצת יותר עקשנים ממך. לא רוצה ? לא צריך...
מדי פעם היא שכחה שהיא בשביתה, עשתה סיבוב, וכשראתה שאנחנו רואים אותה - ישר עזבה את האופניים.
את הפינוק היומי שלי ושלה, כל בוקר הנסיעה היומית בשבע וארבע עשרה דקות בדיוק לתחנת האוטובוס לבית הספר היא החליפה ב"הרכבה על הרמה" של האופניים שלי, שזו כבר "הרכבה" של גדולים. והיא גם שמעה איך אני בתור נער הרכבתי את אמא שלי, סבתא זהבה, על הרמה (כן, אולי זה לא נשמע כל כך טוב...).

ילדי כתה א' מחכים בתחנה, מנצלים את הפריבילגיה להיות ראשונים בתור

היא בעיקר היתה צריכה סיבה טובה לרדת מהעץ, והיא מצאה אותה. "אבא, אתה יודע שהצמיג השחור עושה ממש סימן כשעושים חארקה ? אני אראה לך !"

זהו, ירדה מהעץ.
"אם עין גדי לא באים - שביתה ! אם עין גדי לא באים - שביתה ! אם עין גדי לא באים - שביתה !"
זה מה שקורה כשההסעה של עין גדי מתעכבת בדרך בגלל שיטפונות וההסעה מנאות מקדימה אותם...

נעם עם החצאית בשטפונון האחרון בצין, עמית והחברות ליד הזרימה מתמלאות בבוץ
קפה ינבוט - היום היה חוג בין ערביים שכלל הכנה של פיתות על הסאג', והכנה של "קפה ינבוט" - קוטפים את פירות הינבוט החומים (לא את השחורים שהם "שרופים" משנה שעברה), כותשים אותם, ומרתיחים אותם למשקה שחור ומתוק עד אימה.
אין כל ספק, כנראה יש לינבוט סגולות מאד מרשימות. יש לו גם סגולה אחת עיקרית - זה כל כך לא טעים, שלא משנה כמה סוכר שמים, חוץ מהצבע הקשר בינו לבין קפה פשוט לא קיים.
מצד שני - לאביתר זה לא הפריע. משקה חם, בצבע שחור, ועוד נותנים לי לשתות ? אני בפנים ! :-)