ה-15 ביוני, 2030

שלום בנות שלי, מה שלומכן ?

(אני מהמר שגם אם זכינו לעוד ילדים אחרי כרמל, כמו שאנחנו רוצים, אלו תהיינה בנות...).

בטח כבר ראיתן את המכתב הזה כמה פעמים עד היום, אבל היום, ה-15 ביוני 2030 זה התאריך שאתן אמורות לקבל אותו, ואני מאד מקווה שגם נקרא אותו כולנו ביחד, ולא נפספס את האירוע שבשבילו אני שולח אותו.

היום, ארבעה ימים לפני יום ההולדת 19 הלועזי והעברי של כרמל, יש ליקוי ירח מלא שאפשר לראות בישראל ! זה צריך להיות דבר מדהים לראות, ואני את שני ליקויי הירח עד היום פספסתי, אז אני מאד מקווה לראות אותו היום.

אני מנסה להיזכר איפה הייתי ומה עשיתי ב-15 ביוני 1992, ולא ממש מצליח. הייתי כמעט בן 15, ולמדתי בבית ספר האזורי כברי. זה היה לקראת סוף השנה, אז בטח ללמוד כבר לא ממש למדנו, אבל עוד לא היה חופש גדול. מין זמן ביניים כזה שמחכים בו שתגמר השנה ויתחיל החופש...

ובפעם השניה, ב-15 ביוני 2011, פספסתי (אני לא יכול להגיד בגלל...) בזכות כרמל החמודה. נזכרתי שהיה ליקוי ירח רק למחרת, כשתומר גורדון הזכיר את זה בסיום חוג בין ערביים (שאגיע אליו עוד מעט).

איך הכל התחיל ?

אמא, מהנסיון של הלידות של עמית ונעם, מצד אחד חשבה שהלידה תהיה בדיוק בזמן המתוכנן, בתחילת יולי, אבל מצד שני נורא רצתה שהלידה תקדים, גם כדי שהיא תהיה קצת יותר קלה, וגם כי היא מאד קיוותה שהכל יסתדר ונצליח גם השנה לטוס לקנדה בקיץ. ואז, במהלך יום שני, אמא הרגישה ש"יורדים לה המים". טוב, קצת מוקדם מהמתוכנן, אז מה עושים ? לא נלחצים, לוקחים את הזמן ב"איזי" – או יותר נכון, מנסים "לסגור קצוות" בעבודה כמה שיותר (שאצל אמא זה בעיקר אומר לשלוח הרבה מיילים ולדבר הרבה בטלפון), וגם בודקים שיש כל מה שצריך לקראת הלידה.

בלילה, בערך בשתיים, בין יום שני לשלישי, אמא העירה אותי ואמרה "יללה, נוסעים". אתן, הגדולות, ישנתן "במקרה" אצל סבתא וסבא, אז פשוט עלינו לאוטו ונסענו לבית חולים...

התרגולת בבית החולים כבר מוכרת לנו, ואין ספק שהנסיון עושה את החיים קלים – ידענו לאן הולכים, מה הולך לקרות (לפחות בתיאוריה), ומה אמור לקרות. הפתעה ראשונה היתה לנו כשהרופא שקיבל את אמא אומר לה "אבל את בעלך אני מכיר..." – הסתבר שזה היה חזאי מחיל האוויר ששירתנו יחד, שלא ראיתי מהצבא (עברו מאז 15 שנה בערך).

לא הרופאים ולא אנחנו התרגשנו, ומי שבעיקר לא התרגשה ולא התכוונה למהר ולצאת זו כרמל. אז במקום לעשות "זבנג וגמרנו", אמא מצאה את עצמה בסוף הלילה במחלקת נשים, והמחשב הנייד שלה מצא את עצמו בחיקה (מעניין מה תגידו היום, 19 שנה אחרי, על המחשב הזה. מצד שני, ככה נראה המחשב שלי לפני 19 שנה, אז אתן יכולות להבין שמבחינתנו הנייד של אמא נחשב מחשב מאד מתקדם).

ככה בערך נראה המחשב שלי מ-1992

ככה נראה המחשב של אמא ב-2011

ואיזה שבוע זה היה ? מלא, מלא, מלא !

אמא בילתה בבית חולים, כשמדי כמה שעות באים אליה רופאים ומנסים "לדחוף" לה זרוזים. בין אירוע לאירוע אני ואתן באנו לבקר אותה בבית החולים, ואתן העברתן את הימים ממש כמו גדולות, בעיקר עם סבא וסבתא, ובלי לעשות יותר מדי פוזות על היעלמותה של אמא.
כששאלו אתכן איפה אמא נעם היתה קודם כל היתה עונה "היא בעבודה", ואז עמית היתה מתקנת אותה "לא, היא בבית חולים", ואז נעם היתה אומרת "אה כן, היא בבית חולים, נסעה להביא לנו את התינוקת".

ואיך אנחנו בילינו ?

ביום חמישי היה לנו טיול סיום של חוג בין ערביים. התאריך תוכנן כל כך הרבה זמן מראש, מי ידע שנהיה כל כך "עסוקים" ?
אבל אנחנו היינו מוכנים מראש, עם דודה ענבר וסבא שמוליק שהצטרפו בשמחה לטיול. הסיום המיוחד היה בנחל דוד – אנחנו נסענו באוטובוס, וסבא בא באוטו שלו, ויצאנו למסלול. בגלל שאסור להכניס אוכל לשמורה, ובגלל שהיה מאד חם, דבר ראשון ישבנו לאכול "צהריים", ורק אחר כך יצאנו לדרך. בסופו של דבר הגענו כולם למפל הראשון, התמקמנו שם, ואת רוב הזמן בילינו ברביצה במים ומתחת למפל.

אחד הדברים הנהדרים בחוג בין ערביים זה הגמישות וההתאמה שבתיה עושה בכל טיול וטיול בהתאם לצורך, תוך כדי מתן של המון היכרות של הסביבה, ידע, וחינוך לבילוי בטבע.

כשהגענו לבריכה החלפנו לבגדי ים, נעם לבשה מצופים, ומיד קפצתן למים. בתור אבא גאה הייתי מאושר לראות איך אתן מתמודדות עם בריכה טבעית ומפל מים – יחפות כמובן – בלי לחשוש כלל !

בסיום הטיול התרכזנו במבואה לשמורה, שם בתיה העניקה תעודות סיום נהדרות לכל המשתתפים, ולמשתתף הקבוע המיוחד סבא שמוליק !

ובהקשר של הטיול – חידה, שמעניין איך היא תישמע עוד 19 שנה. הוצאתי לכם כריך ותומר גורדון אמר "או-אה, קוטג'. מה נהייה, עשירים ?"... מעניין אם גם היום מישהו יידע למה הוא אמר את זה.

לא עבר יום, וביום שישי – חגיגה ! מסיבת יום הולדת חמישית לעמית !

יום הולדת בלי אמא – לא פשוט בכלל. אבל אם מתכוננים מראש – וגורמים לסבא, סבתא, דודה ענבר, דוד ארתור, דוד ליאון ונועה להתייצב – זה כבר לא נשמע מסובך. וכמובן האחות האהובה נעם שסבא הביא מגן פשוש לחגוג עם עמית. בנוסף, המסורת של עוגות הפאר שסבתא מכינה לא פסקה, והפעם עמית בחרה בעוגת "אוצר", שעמדה בכבוד בתחרות מול העוגות מהשנים הקודמות...

המסיבה היתה נהדרת, עמית חגגה בלי לחשוב פעמיים, קיבלה המון מתנות שאפילו בזמן שהיא פתחה אותן היא ידעה לחלוק עם נעם, ובכלל – כולם נהנו.

נעם המקסימה ישבה כל המסיבה ליד עמית, גם במשחקים וגם בארוחה. אחרי הארוחה, כשהתיישבו לפתוח את המתנות, היא לא הבינה למה עמית לא יושבת על "כסא המלכה" של המסיבה – אז היא פשוט תפסה אותו והביאה למעגל, כדי שמלכת היומולדת לא תשב חס וחלילה על כסא רגיל J

שבת בבוקר, תוך כדי שאני מקבל טלפונים מהמשפחה ששואלים מה נשמע ואני עונה שכלום לא זז, ותוך כדי התארגנות לצאת לבריכה ולאחריה לעלות עם הבנות לבית החולים, אמא מתקשרת "בוא".

תוך שניה משנים פאזה, הבנות מופקדות אצל סבא וסבתא (לא שזה חריג...), ואני עולה לבית החולים. הרופאים סוף סוף מצאו "תירוץ" לתת לאמא זרוזים, ואנחנו מבינים שלמרות הרצון ללדת "טבעי" – אי אפשר לחכות יותר, ושבוע אחרי ירידת מים זה כנראה די והותר.

העבירו את אמא לחדר צירים, ומשעה שלוש בצהריים התחילו לה זרוזים, שזה אומר צירים יזומים, שאמורים להיות תענוג די מפוקפק. עכשיו, כשאמרו "ברוך שלא עשני אשה" ידעו מה אומרים, ועם כל הרצון להיות שותף בלידות שלכן, המקום של להתסכל מהצד, לתת לאמא יד "שתלחץ", ולקפוץ מדי פעם החוצה לשתות קולה ולאכול משהו זה המקסימום שאני מסכים לעשות.

כרמל חמודה, אמא "סחבה" צירים משלוש בצהריים עד שלוש בלילה ! אז נכון, מהצד נראה שהם היו סבילים יחסית (יחסית לצירים עם עמית...), וגם נכון שבלי הפלא שנקרא אפידורל הכאב היה כנראה הרבה יותר גדול (וגם כלום לא היה זז, כנראה). אבל באמת – 12 שעות צירים ?

בחצות בערך החליטו להעביר את אמא לחדר לידה. סבתא הגיעה גם לבאר שבע בשעות הערב, ומאד עזרה כמובן. כשנתנו לאמא את האפידורל הבנתי מנסיון שעוד קצת וזה קורה, אז קראתי לסבתא שתחליף אותי, אכלתי משהו, ונמרחתי לישון קצת במסדרון. אחרי שעה בערך החלפנו שוב, ואני הייתי עם אמא כל הזמן.

כנראה שכל לידה נראית אחרת. אם את עמית פחות או יותר אני והמיילדת הוצאנו, כולל האירוע שנקרא "שתי ידיה השמאליות של עמית", ובלידה של נעם גם אני והמיילדת בילינו לבד עם אמא עד שהכרבולת של נעם יצאה ואחריה כל הגברת – הפעם, עם כרמל, היה רגע שלא הצלחתי לספור כמה אנשים היו איתנו.
עם כל האקשן בחדר הלידה, עם נשים שמגיעות ותוך 10 דקות מסיימות את הלידה, כנראה שהאפידורל הקהה מאד את הכאבים, והלידה התפתחה יותר מהר מהצפוי. פתאום המיילדת הבינה ש"הנה היא יוצאת", רק שדי נתקעת. בסופו של דבר היתה ויקי המיילדת, אחראית חדר הלידה, רופא שעזר עם "קצת ואקום" (ככה הם קראו לפומפה הזו...) ועוד רופא שפשוט ישב על הבטן של אמא ועזר לה לדחוף...

ואז, בול בשלוש ושלוש עשרה דקות בלילה, את יצאת !

סבתא נכנסה בול בזמן

דרדס כחול

ג'ינג'ית כחולה מקסימה (אני נבהלתי, פעם ראשונה שיוצאת ילדה כחולה ! אמרתי לרופאים "היא כחולה" והם מסתכלים ובלי לנדנד עפעף אומרים "לא, היא ורודה". או שאני עיוור צבעים או שהם לא ראו אף פעם דרדסים...) שידעה לבכות כמו שצריך, להירגע כמו שצריך, וגם לינוק, בלי כל בעיה.

סבתא, בחושיה שלה, נכנסה לחדר לידה בלי לשאול אף אחד בול כשנולדת. איזה תזמון !

כמו את אחיותיך הגדולות, אחרי שאמא עברה לחדר המנוחה, ליוויתי יחד עם האחות למחלקת הילודים, וראיתי איך שוקלים אותך (3315 גרם), מקלחים אותך, מחסנים אותך, ומניחים אותך להתחמם בתנור אפיה שלהם. איזו מקסימה !

את המשך הלילה/בוקר אמא העבירה בחדר התאוששות ואחר כך במחלקת יולדות, סבתא בילתה בשינה הזויה בתוך האוטו, מכוסה בכל מיני חולצות שמצאה, ואני ביליתי בין לבין. לפני שירדתי למושב הביאו אותך לחדר של אמא, סבא עוד הספיק לעבור להגיד מזל טוב בדרכו ל"שבוע הגבר" בורנה (כן כרמל, את חייבת לי שבוע בורנה !), ודודה ענבר הגיעה לפני העבודה שלה והחזיקה אותך בידיים.

נראה לי שכשהגעתי הביתה הלכתי לישון, אחרת קשה לי להסביר את המשך היום.

כמובן שרצינו שעמית ונעם יעלו לראות את אחותן הצעירה, אבל לא לפני שיעור הבלט של עמית !

לכבוד סיום החוג ערכו בפני ההורים "שיעור פתוח", להשוויץ בכל מה ששני המדריכה לימדה את הבנות כל השנה.

בשבילנו חוג הבלט היה "חוויה הורית" מעניינת. עמית, מצד אחד נראה היה שאת נהנית ללבוש את בגדי הבלט, ובמהלך השבוע ראינו כל פעם איך את רוקדת בבית כמעט בהיסך הדעת ו"מתאמנת". מצד שני, כל פעם אמרת שהחוג "לא כיף" ו"משעמם" וש"שני אומרת כל הזמן מה לעשות". גיששנו אצל שני להבין איך את בשיעורים, והיא אמרה שאמנם מדי פעם את "מורדת", אבל בסופו של דבר את משתתפת, ומרוצה, ונראית נהנית. אנחנו החלטנו שאמנם לא נילחם בך ללכת לשיעורים, אבל גם לא נוותר בקלות ונדגיש שעד סוף השנה את צריכה להשתתף, ולגבי שנה הבאה "עוד נראה".

נו, אני מת לדעת מה היה בסופו של דבר. המשכת בחוג בלט ? הלכת לחוג התעמלות קרקע או אקרובטיקה שכל כך מעניין אותך ? הלכת לחוג כדורגל שאת נהנית לשחק מתי שמתאפשר ?

אני כנראה עכשיו כבר יודע את כל התשובות...

מקרה קטן שממחיש מי את קרה במהלך השיעור הפתוח – כל אחת קיבלה שני חישוקים, הניחה ברחבי המועדון, ותוך כדי הריקוד היתה אמורה לחזור אליו. גם את וגם אורן קיבלתן חישוק סגול, ותוך כדי הפעילות נכנסת לחישוק שלך ואורן החליטה שהוא שלה והתעצבנה עליך. ומה את עשית ? פשוט עברת לחישוק הסגול השני, והמשכת בשלך... שמחתי גם לראות ששני המדריכה לא פספסה את ההתנהגות שלך והחמיאה לך עליה.

זהו, אז אחרי שנגמר השיעור הפתוח (שכמובן סבתא ונעם התארחו בו) עלינו כולנו לרכב ונסענו לפגוש את אחותכן הצעירה. עמית מאד התרגשה ואפילו החזיקה את כרמל בידיים. נעם היתה מאד ממוקדת – בארוחת הערב שדודה ענבר הביאה לאמא (ולכולם ! אחלה סושי !) – ופחות באחות הצעירה.

רגע לפני הנסיעה ביתה עמית נזכרה שהיא רעבה, ואמא הציעה שנעצור לקנות את המאכל האהוב על עמית – פיצה. רק מה, לך תמצא בתשע בלילה מקום שנוח להיכנס אליו עם שתי בנות קטנות לאכול פיצה. בסופו של דבר עצרנו ב"מפגש דביר" בדימונה, שיחקנו "חם-קר" עד שהכינו לנו צ'יפס (כי נגמרה הפיצה), ואכלנו אותו עם המון קטשופ כמו שאתן אוהבות.
בין לבין היתה לי שיחה מעניינת עם עמית, ששאלה איפה "משה דביר" – שעל שמו המקום – הרי אף אחת שארבע המוכרות הרוסיות שהיו שם לא היו משה דביר. ניסיתי להסביר שאמנם הוא בעל הבית, אבל הן עובדות שלו. עמית סיכמה את זה כך: "משה דביר פשוט עצלן". נו, אני מאמין שמאז עד היום כבר היו לנו שיחות על קפיטליזם, "אבא עשיר/אבא עני", ולמה (אני מקווה) יש לנו מטע תמרים אבל אבא לא ממש עובד בו...

איזה שבוע זה היה, השבוע בו אמא "נסעה להביא תינוקת מבית החולים", אנחנו חגגנו מסיבות יום הולדת וסיום שנה, ונכנסה לחיינו אחותכן הצעירה כרמל !

מה היה אחר כך ? אני מאמין שאכתוב עוד. עכשיו צריך ללכת לישון. לי יש עוד יום עבודה ארוך (אגב, אם אתן כבר בעתיד שלי, מה יצא בסופו של דבר עם האתר memories.com ? האחים אוחנה הצליחו להפוך את זה למשהו אמיתי ? כי פשוט עוד יומיים אני צריך הגיש להם את האפיון לאתר מוכן, וממש מעניין אותי אם יצא מזה משהו...), לכן יש שבוע קייטנה (נעם בגן פשוש עם דבי הגננת, ועמית בגן אשל עם דודה ענבר בתור גננת), ולאמא וכרמל יש עוד יום סידורים בבית, רגע לפני שאמא מסיימת את חופשת הלידה.

אוהב,

אבא